קדושת יום טוב (ליפמן) פז

חלק שני פתח דבר לחלק שני מאת נכד הגאון המחבר זצוק"ל המביא לבית הדפוס חלק השיטות והסוגיות הזה הוא נקבץ ונאסף על ידי מאת חבורו הגדול של מ"ר זקני הגאון המחבר זצוק"ל על מס' מנחות, ע"כ סדרתי אותו ג"כ על סדר דפי המסכת ההיא ולא שלחתי ידי לסדרו על סדר סימני השולחן ערוך למען לא אצא חוצה מכוונת המחבר זצוק"ל:

דברי נכדו אליעזר ליפמאן ראבינאוויץ שו"ב דק"ק מינסק קדושת סוגיות יום טוב סימן טז פלפול בדין מליח כרותח ותמיה על דברי התוס' וקושיא על הר"ן וב"י ושאר פוסקים:

(מנחות דף כ"א ע"א) גמרא אלא טעמא דמעעי' קרא לדם הא לאו הכי הוה אמינא דם ליבעי מלח כיון דמלחי' נפק לי' מתורת דם דאמר זעירא אר"ח דם שבישלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירא דם שמלחו אינו עובר עליו וכתבו התוס' בד"ה דם שבישלו וכו' ומדמייתי הנך תרי מילי בהדי הדדי וכו' ומשמע הכא דסתם מליחה דקדשים היינו דאין נאכלים מחמת מלחן וכו' לפיכך מדקדק ר"ת מכאן דמליחה לקדרה באין נאכל מחמת מלחו סגי ולא כמו שמפרשים כמו שאדם מולח להצניע וכו' עכ"ל. פשע לשונם משמע דר"ת מדקדק מכאן השיעור מליחה לקדרה כמה הוי ודייק דסגי באין נאכל מחמת מלחו מדאמרינן הכא וכן לקדרה דהוי כמליחה דקדשים ומליחה דקדשים הוי אין נאכל מחמת מלחו דבהכי הוי כרותח ודלא כיש מפרשים דמליחה לקדרה בעינן כמו שאדם מולח להצניע או לצורך עבוד דהוי טובא טפי ולפ"ז צ"ע היכי דייק מכאן דלא כותייהו דילמא מליחה דקדשים נמי כה"ג הוי וכ"ש דהוי כרותח כיון דהוי טפי מאין נאכל מחמת מלחו וכשאין נאכל מחמת מלחו הוי רותח כ"ש בנמלח טפי ומש"ה קאמר בפשיטות כיון דמלחי' נפק מתורת דם ואין לומר דמשמע להו דמליחה דקדשים לא הוי כל כך מדקאמרינן בסמוך יכול וכו' ומפרש כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח וכו' דא"כ בפשיטות הו"ל לר"ת למידק מהתם דעלה גופה קאמרינן וכן לקדרה ולמה לי כל הך שקלא וטריא מדמייתי הנך תרי מילי אהדדי וכו' ומהך דשיעור מליח כרותח דמכל זה לא מוכח דיוק ר"ת מידי ותו דבסמוך כתבו דבספר רבינו גרשום כתוב וכן לצלי וכן פי' ר"ת וכו' ולהך גירסא לא דייק ר"ת ולא מידי וכאן כתבו בפשיטות דמכאן מדקדק ר"ת וכו' ולא הזכירו כלום מחילוק הגירסאות. איברא דר"ת גופיה לא ס"ל כגי' ר"ח ור"ג כדמוכח בתוספות בחולין (דף י"ד ע"א) יע"ש מ"מ ליכא לדחויי מכאן הך יש מפרשים דאינהו גרסי כגי' ר"ח ור"ג ולא מוכח מכאן מידי ואמנם ראיתי בדבריהם בחולין (דף קי"ב) ושם כתבו הדבר בהיפך דהדקדוק הוי אשיעור דאינו נאכל מחמת מלחו כמה הוי דאיכא מאן דמפרש דאינו נמ"מ לא מיקרי אלא כמו שמולח להצניע או לצורך עבוד דבכה"ג הוא דחשיב כרותח אבל בפחות מזה לא חשיב כרותח ור"ת ס"ל דהמליחה שאנו מולחין לקדרה חשוב אינו נאכל מחמת מלחו והוי בכה"ג נמי מליח כרותח ומדקדק מכאן דאמרינן הכא דמליחה דקדשים לא הוי אלא כשיעור מליחה לקדרה וכדאמרינן כאן וכן לקדרה ומוכח הכא דמליחה דקדשים חשיב כרותת מדפריך לעיל כיון דמלחי' נפק מתורת דם ומייתי הך דדם שמלחו כו' דהוי מטעם מליח כרותח אלמא דבהאי שיעורא דמליחה לקדרה חשיב מליח כרותח דהוי באינו נאכל מחמת מלחו דאי לא חשיב מליח כרותח בהאי שיעורא לא הוי פריך מעיקרא מידי כיון דרב יהודא דאמר אינו עובר עליו על כרחך במליח טפי מיירי דאז הוי כרותח אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס דבשיעור זה סגי למיחשב כרותח דזה נמי מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו ודקדוק זה אתי שפיר דמוכח בפשיטות כן למאי דמשמע דתרוייהו חד טעמא וא"ש נמי לשתי הגירסאות דאי גרסינן וכן לצלי ה"נ ע"כ דמליחה לצלי לא בעינן טפי מלקדירה ואדרבא לצלי לא בעינן כל כך אפילו לשיטת הסוברים דבעינן מליחה לצלי וכדמוכח סוגיא דביצה (דף י"א ע"א) דאמרינן ושוין שמולחין עליו בשר לצלי אמר אביי ל"ש אלא לצלי אבל לקדירה אסור פשיטא וכו' יע"ש היטב וכיון דמליחה לצלי חשיב כרותח כ"ש מליחה לקדירה ובאמת לגי' ר"ח ור"ג איכא למידק דאפילו מליחה לצלי דהוי פחות ממליחה לקדרה נמי חשיב כרותח אלא משום דר"ת לא ס"ל כגירסתם לא מצי דייק מהכא אלא דבשיעור מליחה לקדירה חשיב כרותח ועכ"פ מוכח דלא כיש מפרשים דס"ל דלא חשיב כרותח אלא במליחה כמו להצניע או לצורך עיבוד וזה נכון וברור דגם דבריהם בכאן הם על דרך זה אלא שיש טעות סופר וצריך לומר דמליחה לקדירה מיקרי אין נאכל מחמת מלחו ובהכי סגי ורצונם דבהאי שיעורא סגי למיהוי אין נאכל מחמת מלחו והוי כרותח ודלא כיש מפרשים דלא חשיב כרותח אלא בכה"ג כמו שמולח להצניע וכו' ודוק:

ודע דלפי"ז דהך דרב יהודה דדם שמלחו הוי מטעם דמליח כרותח מדמייתי אהדדי בהדי דם שבשלו וכמ"ש רש"י ותוס' יש להוכיח מכאן דלא בעינן שיעור שהייה במלח למיחשב כרותח ודלא כסברת הר"ן דס"ל דלא חשיב הגהה מליח כרותח אלא לאחר ששהה שיעור *)ואמנם אפילו לדעת מליחה לקדירה *) ופסק כוותיה הב"י החולוקים וס"ל דלא בעינן בסי' צ"א ביו"ד ובשו"ע שם סעיף ה' שהיה היינו דווקא לענין דא"כ מאי פריך כאן אלא טעמא הציר שעל הבשר אבל דמעטיה קרא וכו' כיון דמלחיה נפק הבשר עצמו משמע דכו"ע