קדושת יום טוב (ליפמן) פה

שטרדת שמחתו עכבתו מלעיין היטב בדברי עצמו במ"ש אבל עדיין אין מקום לזכותו במה שהרים ראש לחלוק ולסתור דברי רבותינו הראשונים בעת הטרדה והערבוב. אהובי חביבי לא כן היא הדרך הנכונה ומפני כי ידעתיו לאוהב האמת ומקבלו ממי שאמרו כתבתי הדברים האלו:

עוד כתב שם מכ"ת על מ"ש ליישב דברי הרי"ף דס"ל להרי"ף דבפרנס אשת חבירו שהלך בעלה למדה"י מצוה קעביד משום דעניה היא באותה שעה הוא דוחק לא ידענא אם כוונתו דדוחק הוא מפני שלפ"ז נצטרך לפרש דבתרתי פליגי וכמ"ש בריש דבריו על מ"ש כבר הרוחנו הדרך בלי שום דוחק ואם מטעמא אחרינא נראה לו דוחק לא ידענא דאנא דינא קאמינא והבאתי לזה ראיה מהך דבעה"ב העובר ממקום למקום האם סותרין דין בכלאחר יד ובמלה אחת לומר שהיא דוחק ואנו לא שמענו ולא ראינו כן ואם יש ביד מכ"ת לסתור ראיה זו יביאנה אלינו ונשמענה ואם יהיה בה ממש נודה לדבריו:

עוד כתב מכ"ת בהאי לישנא דהרשב"א נ"פ אהרי"ף ומסיק דלא פליג אלא בהך סברא אי הוי מצוה לפרנס א"ח כבר כתבתי שהוא דוחק גדול עכ"ד מכ"ת לא ידענא אנה מצא בדברי כן ואני כתבתי להדיא דל"פ כלל לענין דינא ולכ"ע היכא דאין לבעל נכסים כאן שתוכל לילך לב"ד שיפסקו לה מזונות ואין לה תקנה כי אם שתלוה בעצמה ולאחר זמן כשיבא בעלה תתבענו ויצטרך לשלם לה ואם תשלם לב"ח בכה"ג לכו"ע לא מחייבינן לה בהכי ומפרנסין אותה מקופה ש"צ ויש ג"כ מצוה לכל אדם לפרנסה בחנם דומיא דבעה"ב העובר ממקום וכו' והיכא דיש לבעל נכסים בכאן בענין שתוכל לילך כב"ד ויפסקו לה מזונות בכה"ג לכו"ע ליכא מצוה כלל לפרנסה בחנם דומיא דיש לו ואינו רוצה להתפרנס ולענין דינא ל"פ כלל ולענין פירושא דמתניתין הוא דפליגי דהרי"ף ניחא ליה לפרושי מתני' טפי דבכל ענין מיירי בין במפרנס סתם בין במפרש ומוקי נה באין כאן נכסים לבעל והרשב"א לא ניחא ליה לפרושי דמיירי באין כאן נכסים לבעל דווקא וניחא ליה טפי לפרושי דמיירי בכל ענין אפילו יש כאן נכסים לבעל ומוקי לה דבמפרש להדיא דמשום חיוב הבעל הוא דקיהיב לה מזונות זהו תוכן דברי הראשונים ואין בזה שום דוחק לא גדול ולא קטן:

עוד כתב מכ"ת דנראה לו דלשיטת ר' ירוחם דמפרש דהרי"ף דוקא יתום קאמר טעם החילוק הוא דבאינש דעלמא דלא שכיח שיתפרנסו בתורת ג"ח ס"ל כהרשב"א דסתמא נמי בתורת הלואה הוא וביתום הוא דאמדינן דעתי' דלשם ג"ח פרנסו כיון דשכיח לפרנס יתום בתורת ג"ח וכו' עכ"ד ולפ"ז נצטרך לומר דמפרנס עני אעפ"י שאינו יתום דלדעת ר' ירוחם נמי פטור ה"ט משום דשכיח הוא לפרנס עניים בתורת ג"ח וכיון שכן אהובי חביבי יאמר נא מפני מה שכיח שמפרנסין עניים בתורת ג"ח ולא עשירים וכן שכיח שמפרנסין יתומים אף שיש להם ולא גדולים מפני מה זה שכיח וזה לא שכיח והיינו טעמא דבני ישראל אוהבי מצות הם ובזה איכא מצוה ובזה ליכא מצוה והיינו נמי דקאמינא דהיכא דאיכא מצוה אמדינן דעתיה דלשם מצוה קמכוין:

עוד כתב ולמד כן מדחזינן גבי פרנס אשת חבירו בסתם דלא אמרינן לשם הלואה דידה פרנסה והיינו מטעם אומדן דעת דאדעתא דבעל קיהיב כיון שלא התנה עמה ה"נ גבי יתום כיון שלא התנה אמדינן דעתיה דלשם ג"ח פרנסו עכ"ד אהובי חביבי אין זה כבודו של רבינו הגדול הרי"ף ז"ל לפרש בדבריו דרכים כאלו שיביא ראיה ממקום שאין לו דמיון כלל דהתם היינו טעמא דודאי לאו אדעתא דידה קיהיב מפני שהיא אין לה כלום ואי מפני שתתבע היא את הבעל וכו' לאו כל אינשי דינא גמירי וכמ"ש הר"ן להדיא האי טעמא ומשו"ה אמרינן דודאי אדעתא דבעל קיהיב שהוא יש לו נכסים וסתמא דמילתא כי יזיף אינש זוזי למאן דאית ליה להפרע ממנו הוא דיזיף ולא למאן דלית ליה ולא מידי יזיף דלא שדי אינש זוזי בכדי. הנה נא אהובי האם יש מזה שום דמדומי ראיה להך דמפרנס יתום דנימא סתמא דמילתא לשם ג"ח קמכוין משום דשכיח שמפרנסין יתומים ומה דמיון זה לזה כלל ואם היה סברא מצד עצמה אינה צריכה ראיה ואם צריכה ראיה אין כאן זכר ראיה כלל ובכל אלה הדברים האמורים כבר הסירותי מעלי המשא אשר הוטל עלי בראשונה ליישב דברי הקודמים:

ועתה אחרי כל אלה אשובה לפנות דרך הרשב"א בכל ראיותיו וזה יצא ראשונה בדברי מכ"ת במ"ש הרשב"א מהך דירושלמי דפ' איזהו נשך חד בר נש אשאיל לחבריה דיורין אשריתיה גו ביתיה א"ל הב לי דיורי אמר ליה הב לי אגר ביתי אתא עובדא קמיה דר' אבא בר זבינא ומריקו ליה מה דהוי חמי למישריה והכא ודאי בשהעמידו סתם בתוך ביתו מיירי וכו' וכן נמי ליכא למימר דמשום ריבית קאמר דא"כ הו"ל למימר נכה ליה אגר ביתיה אלמא המשרה את חבירו בתוך ביתו סתם לאו למתנה איכוין וכו' עכ"ד הרשב"א שהביא הר"ן בנדרים ובכתובות בפי' הרי"ף הביא ג"כ הירושלמי הנ"ל בשינוי לשון קצת וכתב מעכ"ת על זה בזה הלשון הנה הראיה מהירושלמי שהביא הרשב"א אין שום ראיה לפי דברי רבו הרמב"ן ושארי גדולי הראשונים שהביאו הירושלמי הנ"ל ופי' דמשום לתאי דריבית הוא דמדיקו וכ"מ מסידור תלמוד הירושלמי דמייתי הך עובדא אפיסקא דלא ידור בחצירו חנם ודקדוק שדקדק מדלא אמר הלוה נכה לי אגר ביתי אין כדאי להכריע דין ואפשר ליישב הדקדוק ואין כדאי להאריך בזה עכ"ד מכ"ת:

אהובי תמהני שמעכ"ת חשב על הרשב"א שטעה בדבר שאין התינוקות של בית רבן טועין בו להביא ראיה מטענתו של לוה מדלא אמר הלוה נכה לי אגר ביתי ואמר הב לי אגר ביתי ש"מ דלאו משום ריבית קאמר מה לנו לדברי הלוה ואם הלוה טוען שיתן לו שכרו מן הדין שלא כיון מתחלה למתנה כלל אלא לשכירות דמטענתו של לוה נוכיח דהדין הוא כן דנהימני' דודאי לשכירות איכוין מדחזינן דהלוה טען כן דבר כזה גנאי אפילו לבר בי רב דחד יומא ותו מ"ש הרשב"א וכן נמי ליכא למימר דמשו' ריבית קאמר האיך נפרש דאלוה קאי דמה לו ללוה למימר משום ריבית הלוה רוצה ודאי שישלם לו שכר דירת ביתו יהיה כאן איסור ריבית או לא יהיה ובפשיטות נראה דראיית הרשב"א היא מהך דפסק ר' אבא בר זבינא ולא מטענתו של לוה וכוונתו הוא עפ"י מה שמבואר בדברי הראשונים דהיכא דהלוהו ואח"כ אמר לו דור בחצירי חנם ולא פי' לו שבשכר הלואתו קאמר אלא סתמא בכה"ג אבק ריבית הוא דהויא ולא ריבית קצוצה וכמבואר בב"י בי"ד סי' קס"ו ולהדיא כתבו כן תלמידי הרשב"א והביא ב"י לשונם שם יע"ש ואהא ליכא מאן דפליג ואפילו בחצר דקיימא לאגרא כל שלא קצץ עמו בשעת הלואה וגם לא אמר לו בהדיא בשכר ההלואה והרחבת הזמן וכ"ש בדלא ארווח לי' זימנא כלל מחמת זה דודאי לא הוי אלא אבק ריבית והא ודאי אם עולה שכירות הבית יותר מכדי הלואה דאין מוציאין מן המלוה המותר כיון דאבק ריבית הוי וע"כ לפי' הרמב"ם והרשב"א בתשובה שהביא ב"י שם סוף הסימן אלא לענין לנכות מן החוב אי מנכין או לא אבל היותר מן החוב ודאי אין מוציאין וזה פשוט