קדושת יום טוב (ליפמן) פד

להרי"ף דמצוה לפרנס אשה שהלך בעלה למדינת הים משום דהיא דמיא לבעה"ב העובר ממקום למקום אע"פ שיש לו נכסי' בביתו אין מחייבין אותו להלוות כאן ע"מ לפרוע כשיבוא לביתו וכמבואר שם בס"ד הנה לפי הטעם הזה הנך תרתי דפליגי חד טעמא הוי דלחנן דס"ל הפורע חובו ש"ח שלא מדעתו פטור הלה מלשלם לו וס"ל דלא דמיא הך ליורד לתוך שדה ש"ח ונטעה שלא ברשות וכמ"ש התוס' לחלק אליבא דחנן יע"ש דלפי"ז אין תקנה לאשה זו במזונותיה כי אם שתלוה בעצמה שיהא חוב זה מוטל עליה עד זמן שיבוא בעלה ממדה"י והיא תתבענו ויצטרך לפרוע לה ובזה תשלם לבעל חובה והך מילתא דמיא ממש לבעה"ב העובר ממקום למקום שאין מחייבין אותו להלוות אלא מפרנסין אותו מקופה של צדקה ואמרינן דעני היה באותה שעה ודומיא דהכא אשה זו שבעת ההיא שבעלה במדה"י דין חיוב מזונותיה הוטל על עצמה שתקנתה להלוות על עצמה שיהא החוב מוטל עליה לפרוע ולא על בעלה והיא כעת אין לה כלום משלה דנין אותה כעניה באותה שעה ואע"ג דלאח"ז תתעשר ויהי לה במה לפרוע אין מחייבין אותה בכך ודין הוא שנפרנס אותה מקופה של צדקה כמו שמפרנסים שאר עניים ומצוה איכא במי שמפרנסה משלו בחנם משא"כ לבני כה"ג דס"ל הפורע חובו ש"ח שלא מדעתו חייב הלה לשלם לפורע זה דומיא דיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות וה"נ המפרנס אשת חבירו שלא מדעתו ומפרש שמחמת חוב בעלה מפרנסה על הבעל לשלם לו ונמצא לפ"ז דעיקר דין חיוב מזונותיה של אשה זו על הבעל הוי אפילו כשהוא במדה"י ומי שזן ומפרנסה הנאת הבעל הוא דהויא ומה"ט חייב לשלם לו ולא כמבריח ארי הוי אלא הנאה ממש חשבינן ליה וכיון שכן אין כאן שום מצוה לפרנסה בחנם כיון דפרנסתה חיוב והנאה דבעל הוא דהויא והרי דהבעל עשיר הוא אפילו באותה שעה שהרי עשיר הוא בכל מקום שהוא ולמה נפרנסנה מקופה ש"צ בחנם לפטור את הבעל מחיובו והרי הוא חייב לשלם אם נפרנסנה בתורת חיוב עליה דידיה והרי עשיר הוא ולמה נהנהו מקופה של צדקה דהרי מזונותיה הנאה דידיה ממש הוי לדברי בני כה"ג ומה"ט חייב לשלם ומה"ט נמי אסור במודר הנאה וה"ה והוא הטעם דאין כאן מצוה לפרנסה בחנם כיון דהוא חיובו והנאת הבעל והרי הבעל עשיר הוא ונפרנסנה בתורת חיובו של בעל וחילוק זה הוא ברור ואמיתי כיון שכן הנך תרתי דפליגי חד טעמא הוי והא בהא תליא דלחנן דס"ל דאם פרנס בתורת חיוב הבעל אין הבעל חייב לשלם איכא מצוה לפרנסה בחנם וכמ"ש משו"ה אם פרנסה סתם אמרינן דלנ"ח קעביד כיון דאיכא מצוה וכמו שבארתי באריכות שם דבהא תליא דהיכא דאיכא מצוה אמרינן דלג"ח ולשם מצוה קמכוין אבל לבני כה"ג דס"ל דאם פרנס בתורת חיוב הבעל חייב הבעל לשלם אין כאן שום מצוה לפרנסה בחנם ומשו"ה אם פרנסה סתם לא אמרינן דלג"ח קעביד כיון דליכא מצוה כלל אבל בהא ל"פ כלל דלכ"ע ה כא מצוה אמרינן בסתמא למצוה ולנ"ח קעביד ולא קשיא השתא ולא מידי *) ובזה יצאנו בעזה"י מן הדוחק הגהה אל הריוח כמנקב מחט סדקית לפתחו *)והשתא לפ"ז א"ש של אולם:

בפשיטות דמוכח נמי ע"כ דבפורע חובו ש"ח הוא דפליגי חנן ובני כה"ג ואפי' במפרש להדיא וליכא למימר דבסתמא לחוד פליגי כיון דהא בהא תליא וכמ"ש כאן אתיא סוגית הש"ס שפיר בפשיטות לדעת הרי"ף:

ועתה אחרי ישוב דברי הראשונים בפי' דברי הרי"ף אשתעשע בדברי מעכ"ת מ"ש לפרש דברי הרי"ף והנה ראיתי בדברי מעכ"ת ששם תחלת כל מגמתו לסתור ולדחות ראיותיו של הרשב"א שהביא להוכיח דהמפרנס את חבירו סתם לא אמרינן דלשם מתנה יהיב לדעת מכ"ת בדברי הרי"ף דס"ל בזה דלא כהרשב"א אלא דהמפרנס את חבירו סתם אמרינן דלשם מתנה קיהיב ואין חילוק בין עני לעשיר בין יתום לכל אדם ויתום דנקט לאו דוקא אלא דהמעשה שהיה כך היה שנשאל הרי"ף על יתום שפרנסו איש א' וכתב לפרש דברי הרי"ף בהאי לישנא כי המחוור בעיני שלא לדקדק כולי האי בדברי הרי"ף דאולי להרי"ף נמי לאו בתר טעמא שייכי פטורא דהמפרנס יתום והמפרנס אשת חבירו אלא לדוגמא בעלמא נקט כי היכי דחזינן במפרנס אשת חבירו אף שהמפרנס צווח ואמר שבתורת הלואה אדעתא דידה פרנס אותה ובאמת אלו התנה כן הי' גובה מה שהוציא אך מחמת שלא אמר והתנה כן הניח מעותיו על קרן הצבי וה"נ בעובדא דתשו' הרי"ף אף שהמפרנס צווח ואמר שבתורת הלואה אדעתא להפרע מיני' דידי' הוציא אפ"ה כיון שלא אמר אוציא עליך בתורת הלואה הניח מעותיו על קרן הצבי ומצינו כן בדוכתי טובא עכ"ל מכ"ת. הנה אהובי כמה מן התימא בדבריו דלפ"ז תיקשי על הרי"ף מכולהו תנאי מבני כה"ג וחנן דלפי מאי דמפרש דמתני' במפרנס סתמא נמי מיירי וקאמרי בני כה"ג דישבע כמה הוציא ויטול ולא אמרינן סתמא לתורת מתנה קיהיב אלא ע"ד לפרוע אח"כ וחנן נמי לא פליג עלייהו אלא משום דס"ל דאפילו יהיב ע"ד לפרוע מן הבעל הוא דקיהיב והבעל פטור משום דס"ל הפורע חובו ש"ח פטור ואינהו ס"ל דהפורע חובו ש"ח חייב אבל הא ודאי דלכ"ע לא אמרינן דהמפרנס סתם בתורת מתנה קיהיב אלא בתורת הלואה והרי זה להדיא כדעת הרשב"א ודלא כדעת הרי"ף לפי דעת מכ"ת כדבריו והשתא אמינא דאפי' לפי' בדברי הרי"ף מוכח להדיא דס"ל להרי"ף כדעת הרשב"א כיון דע"כ צריך לומר דהרי"ף מפרש למתני' דבכל ענין מיירי ואפי' בסתמא דאי במפרש להדיא אדעתא דלהפרע מן הבעל אין מכאן שום ענין להך דיתום ואפי' לשום דוגמא בעלמא וכיון דע"כ מפרש לה בכל ענין ואפי' בסתמא הרי ס"ל לבני כה"ג בהדיא דישבע כמה הוציא ויטול ולא אמרינן סתמא אדעתא דמתנה קיהיב וחנן נמי לא פליג עלייהו בהך סברא אלא מטעמא אחרינא דס"ל הפורע חובו ש"ח פטור ואין לומר דס"ל להרי"ף דטעמא דחנן דפוטר בסתמא אה"נ דהויא משום דאמרינן סתמא אדעתא דמתנה קיהיב דלפ"ז וודאי ע"כ נצטרך לומר דחנן ובני כה"ג בתרתי ממש פליגי ובתרתי טעמי דלא תליא חדא בחברתה מידי וזה ודאי דוחק גדול וזהו קושית מכ"ת ודעמי' על דברי ובאמת לפי פי' אינה קושיא כלל וכמש"ל בס"ד אבל אם נפרש כן לפי דרכו דמכ"ת בדעת הרי"ף ודאי קושיא היא ודוחק גדול הוא לפרש כן אלא ודאי נצטרך לומר דטעמא דחנן משום דאמרינן סתמא אדעתא דבעל קיהיב וכמ"ש מכ"ת והוא דעת הר"ן ובחדא מילתא פליגי והיינו בדין הפורע חובו ש"ח וא"כ ע"כ מוכח דלכו"ע לא אמרינן סתמא אדעתא דמתנה קיהיב ואחרי כל אלה תוכחת מגולה לבלתי הרים ראש לחלוק על א' מגדולי הראשונים אשר מימיהם אנו שותים ובפרט במקום שהסכימו לדבריו כמה גדולי הראשונים והאחרונים והם הר"ן ור' ירוחם ובעל תה"ד וב"י ורמ"א ושארי גדולי האחרונים אם לא בראיות ברורות ואחרי התיישבות היטב בכל המקומות בש"ס ודברי הראשונים והנה יראה מכ"ת שדברי הרי"ף בתשובה הנ"ל ע"כ אין להם ביאור בכל הדרכים ופי' ואפילו ננקוט להו בדרך דוגמא בעלמא אם לא שנאמר דס"ל כדעת הרשב"א דבסתמא לא אמרינן דרך מתנה קיהיב ודוקא ביתום ובכה"ג הוא דאמרינן כן יהיה מאיזה טעם שיהיה ואמנם בעיקר דבריו דנתי למכ"ת לכף זכות