קדושת יום טוב (ליפמן) פג

בשותפות שיקחו כ"א מהשותפים כאות נפשם הן חסר הן יתיר ובעת החשבון יחשב על כל א' כפי הך שנטל עליו וא"כ לא היה בהך עובדא שום איסור גניבה כיון דהוי רשאי ליקח אף יותר מחציו ואף שבשעת החשבון לא ידע ההוא עובד כוכבים רק מנינא ולא חשב על רבינא רק החצי ובעד עודף שיעור העובי לא חשב כלום ומשו"ה הוא דשרי והכי משמע מדסידר תלמודא הך עובדא דרבינא קודם עובדא דרב אשי משמע דעובדא דרבינא שייך בעובדא דשמואל ור"נ ולא בעובדא דרב אשי ובאמת אין מעובדא דרבינא שום ראיה אפילו לענין הטעאה וכמ"ש כת"ר דהך עובדא הוי טעותו ולא הטעאה ויפה כיון בזה והוא פשוט וברור והצעת השמועה לשיטת התוס' נראה בדרך אחר דנראה דהא דמשמע להו בפשיטות דאיסור גזל מטעם ח"ה הוא עיקר דיוקא הוא מדחזינן דמפליג תלמודא בין גזילו להפק"ה דאי לא תימא הכי הא אין חילוק בין גזל להפק"ה דהוי ודאי עושק גמור אם מפקיע הלואת חבירו. [דודאי אי לאו דאין אדם נפסל ע"י עצמו היה הכופר במלוה פסול לעדות אי הוה מודה דלאו לאשתמוטי איכוין אלא להפקיע ממש אף לעובד כוכבים]. א"ו דקפיד רחמנא על גזילו מוכח שהוא מטעם ח"ה אמנם היינו לפי שינויא דאסיק רבא כאן בגזילו כאן בהפק"ה הא מקמי דשנינן הכי והוי ס"ד דהפק"ה נמי אסור באמת הוי ס"ד דלר"ע אסור גזילו כפשטי' מטעם דמתהני מממון אחרים כמו בגזל ישראל ולהכי פריך אהא דאר"ע אין באין בעקיפין מפני ק"ה משמע להדיא דמחמת ח"ה דדינם הוא דאין באין בעקיפין וגזל עובד כוכבים מי שרי והאר"ע מנין לגזילו שהוא אשור דהוי ס"ד דתלמודא דאסור משום גזילו ממש וא"כ מחויבין להוציא הגזיל' מתחת ידו ומסיק רבא כאן בגזילו כו' וכדפרישנא. ואביי דפריך עלה הכי פריך והא ע"ע דהפק"ה הוא וקרי ליה ר"ע גזילו אלמא לא שני ליה לר"ע בין גזילו ובין הפק"ה. וכעין זה יתיישב לכל השיטות לכל חד כדאית ליה ובפרט להסוברים דהנך דרשי אסמכתא בעלמא נינהו פריך שפיר טפי דהא ע"ע דהפק"ה הוא ואיך הסמיך מ"ע איסור גזילו אהך קרא והוי משמע להו דבתרא פליגי פליגי לענין כלאים ופליגי לענין מכס עובד כוכבים ובהאי קמיפלגי דמאן דאסר להבריח ס"ל גזילו אסור מה"ת מטעם גזילת ממונם כמו בישראל ומשו"ה הפק"ה נמי אסור ואידך ס"ל דגזילו רבנן הוא דאסרי מפני ח"ה ומשו"ה שני לן בין גזילה להפק"ה (ואכמ"ל מה שיש לרצו' עוד בסוגיא בדרך הזה) ומ"ש כת"ר להוכיח מסוגיא דרפ"ב דבכורות דהפקעת משכונו נמי בכלל גזילו הוא דאלת"ה אכתי תיקשי השתא הפקע' משכונו שרי אונאתו מבעי' אינני רואה מכאן שום ראיה דמשכונו בהיתרא אתי לידי' משא"כ באונאתו. ואשר כתבתי במכתבי הראשון בשבועה יתפס כת"ר עלי מסוגיא דבר ישראל דאסהיד לכותי וכו' והיינו מטעם שכתבו התוס' ריש דף קי"ד דאינו משלם אלא מה שחייב לו אלמא דחייב לו מקרי אף שבאמת מסוגיות הש"ס אין ראיה לענ"ד דפשטא דסוגיא משמע שהעובד כוכבים יודע ותובעו וא"כ עכ"פ הרי גם אפי' ע"פ ד"ת מחויב לשלם לו דהב"ד יחייבוהו אי מטעם ח"ה או משום דבכה"ג מיקרי עושקו כמש"ל ולא דמי לנידון דידן מ"מ מדברי היש"ש המובאים בש"ך סק"ו יפה תפס להשיבני ומצאני אוהבי ידידי בשגיאה אשר לא שמתי עיני ולבי לסוגיא הנ"ל אשר באמת היה ראוי לעיין בה בנ"ד. ולדינא עדיין אינני מחליט בפשיטות גם הדין המבואר ביש"ש הנ"ל ומילתא דפשיטא להיש"ש מספקא לי' עוד אך ח"ו אינני אומר לעשות סניגורין לדברי הראשונים שלי"ת אין זה דרכי ובפה מלא מודינא שדברי הראשונים שכתבתי שלא על פי דקדוק כלל בסוגיא דבר ישראל דידע סהדותא ואשתמיטתיה סוגיא הנ"ל ובפרע דברי היש"ש הנ"ל וכעת שעוררני כת"ר לעיין ולדקדק בסוגיא הנ"ל ראיתי ביש"ש והנה דבריו בנויים עפ"י דקדוקים קלושים ליישב דברי הפוסקים דלא ליפלגו אהדדי ומסוגיות הש"ס אינו מביא ראיה כלל וגם יש לחלק בין דינא דהיש"ש לנ"ד והדבר שקול בדעתי עד אשר אם יזכני להאיר עיני ע"י שאל' פה קדוש מו"ר הגאון החסיד בווילנא כדרכי לשאול ממנו כל ספקותי:

ומדי דברי אזכיר אשר בדין שנמשכתי אשתקד אשר הניח בפשיטות דבעה"ב העובר ממקום למקום אין מחייבין אותו ללוות ובלבד כו' ולדידי היה קצת ספק בזה ורמזתי במכתבי האחרון בהגהה אחת קטנה אשר כתבתי ולדינא צ"ע קצת אבל ברוב דעתי ככולו הסכמתי לדעת כת"ר כמבואר כמה פעמים במכתבי דאשתקד והנה בבואי אז לפני מו"ר רציתי לעמוד ע"ד נידון השנוי במחלוקת בינינו אי רשאין לפרנס מקופה של צדקה אשה שהלך בעלה למדינת הים לרבנן דפליגי עליה דחנן ובהתחלתי להציע השמועה לפניו החליט בפשיטות דהעובר ממקום למקום מחויב ללוות אם ימצא דאם מוצא מי שילונו לא מקרי עני באותה שעה ודבריו ישרו בעיני ומעתה כל בנין כת"ר דאשתקד נפל אזדא ליה וגם דידי בעי למיטם ולמשפץ ואז לא עיינתי בדין זה לפקח בראיות והן עתה מדי דברי נזכרתי לעורר לב חכם בזה ואם תעלה ביד כת"ר לעשות סמוכים לזה יודיעני ואציעם לפני מו"ר קדוש ישראל נ"י אם יזכני ה' להתאבק בעפר רגליו:

סימן לד להגאון ר' חיים מוואלאזין זצוק"ל בעזה"י הגיעני דברי קדשו דמע"ל בענין התשובה אשר שלחתי אליו מכבר וראיתי אקרו הטהורים ומכותלי מכתבו ניתן להכיר חקר כבודו ואף כי המה בדרך הקיצור מפני ערבוב וטרדת השמחה בשמחה לאיש במענה פיו אמנם יש בהם כדי המבחן והגלוי מסתר חכמתו וממדותיו הנכונים כי אוהב האמת ולא נושא פנים לחכמים הראשונים ואף כי לאחרונים:

וראשית הדברים מוטל עלי ליישב דברי מה שהקשה מע"ל על פירושי שפי' הך דעמד א' ופרנס את אשתו וכו' לפי דברי הרי"ף בתשובה דאיהו מפרש לה דבכל גווני מיירי בין בסתם בין במפרש ובסתם הוי טעמא דחנן משום דאמדינן דעתי' דלשם ג"ח קעביד משום דיש מצוה לפרנס וכמ"ש שם באריכות ובמפרש הוי טעמיה משום דהוי פורע חובו ש"ח שלא מדעתו וס"ל דפטור והקשה מכ"ת דלפי"ז נצטרך לומר דבני כהנים גדולים פליגי עליה דחנן בתרתי בסתם פליגי דס"ל דלא אמרינן סתמא לג"ח קא מכוין אלא סתמא אדעתא דהלואה קיהיב ובמפרש פליגי דס"ל דפורע חובו ש"ח שלא מדעתו חייב הלה לשלם מה שפרע בשבילו וזה דוחק גדול עכ"ז האמת אגיד כי קושיא זו כבר הקשה על דברי הרב המופלג מוהר"ר קלונימוס במכתב אשר כתב על דברי התשובה הנ"ל ואני לא השבתי על דבריו אז כלום כי ראיתי בדבריו שהוא נוטה לצד א' ברבית דברים ואינם כי אם לסתור ולהפך את כל מ"ש ומפני זה מנעתי א"ע מלהשיב לו כלום על דבריו כי אין קץ וכו' ואמנם בדברי קדשו דמע"ל ראיתי כי לא כן הוא ומה שנראה בעיניו מדברי נכונים כתב שהוא נכון ומה שלא נראו בעיניו לנכונים כתב עליהם מ"ש על דברים כאלה וכיוצא בהם מן הנכון להשיב מה שיש להשיב הנה בזה האמת אתם אם נצטרך לפרש דבתרתי פליגי ובתרי טעמי כן הוא שהוא דוחק גדול אבל לפי מ"ש בס"ד באריכות שם בטעמא דמילתא דס"ל