קדושת יום טוב (ליפמן) פב

ותירוצו שבזמן המשנה עדיין היו המוכסים בחזקת כשרות הוא דקדוק נכון וכל כי הני מילי מעליותא ליתאמרו משמיה דגברא רבה דכוותיה ולא עוד אלא דמשמע לי מפשטא דלישנא דהרמב"ם ריש פ"ג דשבועות דאף לישבע היה יכול נגד האנס הנוטל יותר מכדי קצבתו אף שיש לדחות ולומר דלא יכול לישבע אלא נגד ההוספה וכעין שכתב הסמ"ע בסי' שס"ט ס"ק יו"ד וכן משמע באמת הכי מלשון הטוש"ע ביו"ד סי' רל"ב אבל פשט לשון הרמב"ם לא משמע הכי ועוד דא"כ למה השמיט הרמב"ם דין מוכס שאין לו קצבה אי לאו דבחדא מחתא מחתינהו דדין שניהם שוין לגמרי ועוד לא יתיישב סק"ד שסיים שם כמו שיתבאר בהלכות גזילה והרי בהלכות גזילה אף לדברי כת"ר דין הקצבה ודין ההוספה שוים אלא לשיטת כת"ר אין שום היתר לעבור נגד הקצבה אלא ממוכס הממונה לגבות לשר עובד כוכבים אנס ומשום דבדיניהם דיינינן להו אבל פשט לשון הרמב"ם לא משמע הכי ואדרבא דבריו בין בהל' גזילה בין בהל' שבועות מוכח להדיא איפכא דאין שום חילוק בין ישראל לעובד כוכבים ואין רצוני להאריך בדקדוקים. ועוד קצת קשה מה שנשאר כת"ר בעצמו לפי שיטתו בקושיא אהא דאין פורטין מתיבת הנוטל יותר מכדי קצבתו ואמאי הלא נגד הקצבה אין גזל לשיטתו. וקושיא זו יש ליישב גם לשיטת כת"ר ועוד דשיטת הטור עדיין אינו מיושב לשיטת כת"ר כלל דהא איהו קאי בשיטת אביו הרא"ש בדין הפק"ה ובפי' הסוגיא וטעמא מאי היה אסור להעביר משר עובד כוכבים אנס זולת שאר תשובות שיש להשיב בסוגיא לפי סוגיות כת"ר החדשות:

אמנם מ"ש כת"ר דרואה דברי הרמב"ם דבעובד כוכבים אנס קאי גם אהך דנודרין הוא ברור ופשוט דהא כל דוחקיה דהרמב"ם הוא בכדי לאוקמי שינויא דר"א כמו אידך שונויא דקאי אכולהו מתניית' בין אמשנתנו דאין פורטין בין אהנך דרמי הש"ס למשנתנו אין רצוני להאריך בדברי הרמב"ם דיחידאה הוא ולדידי יותר ניחא לומר דהרמב"ם לא הוי גריס וכדתניא אלא תני ישראל ועובד כוכבים כו' ומילתא באנפי נפשא היא ולא קאי כלל אמתניתין ושינויא דר"א צ"ל כמ"ש ה"ה דהואיל וסתמא יותר מקצבתו הוא נוטל ה"ה במוכס אנס שאין לו קצבה. וכוונתו פשוט וברור וכמו במוכס שאין לו קצבה דהוי כולו גזל כן אם העמיד מוכס הנוטל ודאי יותר מקצבתו ס"ס באין קצבה הוא נוטל ואיכא גזל ולפי"ז אין פורטין מתיבתו דהוי כולו גזל ויש מקום לומר דגם הרב"י מודה לזה ואף מדינו של הרב"י שהחליט לומר דדמי לבתר גנבא כו' אינו מוכרח כ"כ ובכמה פוסקים לא משמע הכי ומ"ש כת"ר דלשיטת הרמב"ם יש להוכיח מהסוגיא דהפק"ה אסור מדשני ר"א שינויא דבמוכס עובד כוכבים אנס והיינו להרמב"ם מטעם דסתמא יותר מקצבתו נוטל הא לא"ה הוי אסור אע"ג דהוי הפק"ה וכן מדשקלי וטרי הנך אמוראי לשנויי דלא תיקשי אמתניתין מהא דאמר שמואל דדינא דמלכותא דינא ואי הפק"ה היה שרי מעיקרא לק"מ דהא מכם הוי הפק"ה ע"כ דברי כת"ר יכילנא לשנויי דמהני אמוראי אין ראיה דמעיקרא הוי ס"ד דמיירי בישראל ששכר המכס לעצמו מן השר וכ"כ רש"י וכמה ראשונים ז"ל ומדר"א נמי אין ראיה דדילמא הרמב"ם סבר כהרשב"א והר"ן דאף במקום שהקילו בהפקעת המכס של עובד כוכבים אפ"ה היה אסור להשבע ולדור אף נגד העובד כוכבים וא"כ משום הך דנודרין לא סגי ליה טעמא דשריותא דהפק"ה ומשו"ה איצטריך לטעמא דנוטל יותר מכדי קצבתו אבל יותר נראה דדברי הרמב"ם כדברי הטור והוא שחמורה היתה הבררות והפקעת המכס מהפקעת הלואה הואיל שחיובו משום דינא דמלכותא דינא ובדינא דמלכותא הוא שלא להבריח משו"ה אף הפקעה אסור אם המוכס ישראל נאמן כן הוא דעת הטור ודאי. ונראה דגם דעת הרמב"ם כן הוא והשתא לק"מ לא מדר"א ולא מהנך אמוראי והשגת כת"ר על סברא זו נכונה אבל מה הרעש אם דברי הרמב"ם באמת אינם מחוורים ובאמת אין דברי הרמב"ם וטוש"ע נראים עיקר והעיקר הוא לדינא כמ"ש כת"ר דאין חילוק בין הפקעת שאר הלואה להפקעת מכס והן הן דברי הר"ן בפי' לנדרים בסוגיא דנודרין והר"ן לא כתב שם אלא לענין לישבע דאסור וכ"ד חי' רשב"א דבפ' הגוזל וקולו ברעש גדול ע"ד הטור שכתב היכא דליכא ח"ה הי' שרי להטעות לא שמיע לי כלל אב"א סברא דפשיטא לי' לכת"ר דדמי ממש לגנבתו דס"ס הרי גונב ממונו לדידי איפכא מסתברא שבגמרא בעלמא לא היה חיוב חזרת ממון ועוד נראה דגם להרמב"ם דאוסר הטעאה היינו אם מהטעם דבהטעאה לא נפיק מחשש ח"ה כמש"ל דלא עדיף מטעותו שלא א"ל ע"ד אני סומך דאסור משום חשש ח"ה כמ"ש בפי"א דגזילה ה"ה אם משום איסורא ותועבה הוא לעשות עול וכמ"ש בפ"ז דגניבה הך דחייב להחזיר קודם איסור הטעאה ואף דס"ס הטעאה לא נפיק מחשש ח"ה וכמ"ש מהא דפי"א דגזילה ובמקום שיש חשש ח"ה אף אבידתו של עובד כוכבים חייב להחזיר אבל מ"מ חיוב חזרה הוא במקום שיש ח"ה והיכא דליכא ח"ה רק חשש ח"ה בעלמא קאי באיסור כמו בטעות אם אינו אומר לו ראה שע"ד אני סומך שאסור משום חשש ח"ה ושיטת הטור בסוגיא דיכול יגלום עליו יכילנא לשנויי דס"ל כפירש"י שם ותמיהת התוס' אינה תמי' קיימת וברווחא יש ליישב אבל מחוורתא דהטור קאי בשיטת התוס' דטעם איסור הטעאתו מטעם ח"ה דנראה דדברי הטור הן הנה דברי התוס' ד"ה יכול יגלום עליו בסופו ובחנם נדחק כת"ר בזה בשיטת התו' לומר דהואיל ואיכא בשום הטעא' ח"ה מש"ה כל הטעאה אסור אף בעובדא דליכא בה ח"ה כלל עד שנדחק לומר דטעמא דשריותא דהפק"ה הוא מטעם דאין בשום הפק"ה ח"ה כלל דאף המלוה יודע ההלואה מיד אמר דהלוה אשתמוטי קא משתמיט ולכן מחלק בין כופר למלוה בין כופר לפקדון מהך טעמא ואין דבריו מחוורין בזה כלל ולמה לא כתב דדברי התוספות כדברי כל הפוסקים דבהפק"ה נמי איכא ח"ה והקילו בה במקום דליכא ח"ה כלל דאין במוכס עובד כוכבים אנס ויורש ומ"מ טעמ' רבה איכא לחלק בפשיטו' בין הפק"ה לכולהו אינך:

ונפלאתי על מה שהקשה כת"ר דמנ"ל דעובדא דרב אשי הוי בגוונא דאיכא ח"ה הא קמן דשמע ההוא עובד כוכבים דהוה יתיב בפרדיסא וכן בהטעאה דיכול יגלום איכא בהך עובדא גופא ספק ח"ה דשמא גם העובד כוכבים יודע בטיב חשבון שני עבודות העבד ועושה עצמו כלא ידע מש"ה כל הנך איסורי מטעם ח"ה דאיכא בהך עובדא גופא. משא"כ במוכס עובד כוכבים אנס ויורש וס"ל להטור דה"ה היה בהטעאה שאסור בדאיכא ח"ה וכדמוכח מדברי התוספות ד"ה יכול יגלום בסופו והיינו נמי טעמא דרבינא דזבין דיקלא לצלתא לשיטת התוס' וכמ"ש כת"ר בעצמו לשיטתו דכיון דליכא צד חשש ח"ה משו"ה א"ל למיתי מעיקרא ולא עוד אלא דמשמע מדברי כת"ר דלשיטת התוס' הוי הך עובדא רבינא גניבתו ממש אבל לענין גניבה בידים אין מוכרח דמאן יימר דעובדא דרבינא הוי דזבין לחצאין ממש דליהוי עודף שיעור העובי גניבה ממש דברויחא טובא איכא למימר דזבני בשותפות כדרך הרגיל ושכיח טובא לקנות דבר שבמנין