קדושת יום טוב (ליפמן) עא

ואי אין יכול למחול קודם הגבי' ה"נ אין יכול למחול אחר הגבי' דבין כך ובין כך שיעבודא דר"נ הוא דאיתא ולמד מסוגיא זו דבדר"נ נמי יכולין למחול כן נראה לענ"ד נכון בדבריהם וכן יראה לי מלשון הריטב"א שהביא הש"ך שם ממ"ש ואי אפשר לנו לעשות גוביינא וכו' דכל עיקר דקדוק הראשונים הוי מדלא מגבינן ליה כתובתה לנחבל בשומא כפי טובת הנאה ומטעם שעבודא דר"נ יע"ש היטב בדבריו והשתא ניחא דכל הכתובה משתעבד ליה השתא מדר"נ כיון דהגבו לו ב"ד כל הכתובה ושמו אותה שאינה שוה יותר מדמי חבלתו מהשתא משתעבד ליה בכדי כל כתובתה מדר"נ כיון דכל כתובתה אינה אלא כשיעור דמי החבלה ואי בדינא דר"נ אין יכולין למחול לא הוי מהני הכא מחילה בכל שיעור כתובתה ואיברא דהש"ך השיג גם בזה בסי' ק"א ס"ק ג' על גדולי הראשונים וס"ל דגם בהגבו לו ב"ד שט"ח אין כאן עוד שיעבוד דר"נ כמו במכר לו המלוה בעצמו יע"ש אבל אין דבריו נראין בזה כלל כיון דעיקר גביית שטרות מה שב"ד מגבין לו בשומא אינו אלא משום שיעבוד דר"נ ומה"ט לא בעינן כתיבה ומסירה האיך יפקע השעבוד דר"נ בגבי' זו ל"ד למכירת השטרות שמוכר לו המלוה בעצמו בשביל חובו דהו"ל כאלו קבל הלוה זוזי בעד השטרות ופרע לו חובו בהנך זוזי ומשו"ה פקע שיעבודא דר"נ ולא זכה בשטרות אלא משום המכירה בלבד משא"כ בגבי' שב"ד מגבין לו דהגבי' גופא לא הוי אלא משום שיעבוד דר"נ ומטעם שיעבוד דר"נ הוא דזכה בשטר האיך יפקע השתא שיעבודא דר"נ וזה פשוט וברור:

אמנם אח"ז ראיתי בדברי הר"ן דס"ל כשיטת הרשב"א דשטרות לאו בני גוביינא נינהו כלל וכ' כן בפ"ב דכתובות ובפ' שני דייני גזירות הביא ג"כ דברי הרשב"א והביא ג"כ ראיה מהך דאשה שחבלה יע"ש וא"כ נראה דבהך דמחילה דמייתי מהך דהאשה שחבלה לא כיון למה שכתבתי משום דרך גוביינא ולדרך הראשון שכתבתי אין לשונו מדוקדק לזה:

והנראה לי בזה דהא דס"ל להר"ן דלא שייך גוביינא בשטרות היינו בשלא הגיע עדיין זמ"פ דהנך שטרות וכנראה מלשונו שם בפ"ב דכתובות שכ' דכשיגיע זמ"פ מוציאין מזה ונותנים לזה יע"ש ומה שאין בשטרות דין גוביינא קודם זמ"פ היינו מה"ט גופיה משום דשעבודא דר"נ לא הוי אלא מזמ"פ ואילך משו"ה לא שייך בהם גוביינא דמתורת מטלטלין לא מגבינן להו שאין גופן ממון ושיעבודא דידהו אין יכולין להגבות לזה כיון דאכתי לא מטא זמ"פ דהאי ולא משעבד ליה להאי לא מצינן אנן למשעבדי' אבל לבתר דמטא זמ"פ וודאי דשייך בהו דין גביה בב"ד אלא דלא צריכינן להגבות לו את השטר דהשתא מוציאין ממון מזה ונותנים לזה אבל אי הוי שיעבודא דר"נ מעיקרא קודם זמ"פ שפיר הוי שייך דין גוביינא בשטרות דאע"ג דאין גופן ממון מ"מ היו יכולין להגבות לו השיעבוד שבהן כיון דמשתעבד לי' מדר"נ יכולין להגבות לו שיהיה שלו לגמרי עפ"י השומא כמה היא שוה ובגביה זו אין אנו משעבדים אותו טפי דכבר משתעבד ליה אלא דמגבינן לו כל חובו שישתעבד לו מפני שאינו שוה עתה יותר ממה שמגיע לזה:

ובזה אתיין דברי הר"ן שפיר עפ"י הדרך שכתבתי בפי' דברי הרמב"ן דמעיקרא הוי בעי למידק מהתם דמהני מחילה בדר"נ למאי דהוי ס"ל דדינא דר"נ יש בו שיעבוד משעת הלוואה וה"נ בכתובה הבעל משועבד לנחבל מדר"נ וא"כ בפשיטות יש לפרש הך דנזבין לה לכתובה להך דחבלה ביה היינו שיגבוהו לזה כתובתה בשומא דטובת הנאה כיון דהבעל משועבד ליה השתא מדר"נ ושפיר מצינן למגבי' להאי כתובתה ומדמשני כל לגבי בעלה וודאי מחלה ש"מ דבדינא דר"נ מהני מחילה ודחה הוא ז"ל דליכא התם דינא דר"נ כלל דדינא דר"נ אינו שיעבוד מעיקרא ולאו מדין גוביינא דר"נ הוא דקאמר אלא מתורת זבינא ממש ובזבינא ממש מהני מחילה ושפיר משני כל לגבי בעלה וודאי מחלה ולפי האמת למאי דס"ל בדינא דר"נ הוא דכ' דליכא דין גוביינא בשטרות וזהו נמי ממש טעמי' דהרשב"א וזה נראה נכון ומדוקדק בלשון הר"ן:

והשתא נראה לי דכל הני דפליגי בדין גוביינא דשטרות בהא תליא דלהרשב"א והר"ן דס"ל דאין שום שיעבוד מדר"נ מעיקרא לא שייך בשטרות דין גוביינא וכמ"ש אבל לדעת הרא"ש והרמב"ן דס"ל דמשועבד משעת הלוואה שפיר שייך דין גוביינא בשטרות מדר"נ דכבר משתעבד ליה מעיקרא וכדכתיבנא. כן נראה לע"ד ואין כאן מקומו להאריך:

ונחזור לעניננו דלדעת הרשב"א דס"ל דדינא דר"נ ליתא כלל מדין שיעבוד מעיקרא אלא בשעת התביעה אמר רחמנא דנוציא מזה ליתן לזה משום הפוכי מטרתא א"כ בנ"ד וודאי דלא שייך כלל דינא דר"נ כיון דכבר זכה הלה במה שבידו במיתת כותי ולית להו ליורשי כותי גבי' מידי דליחול עליו שיעבודא דר"נ. איברא דקשיא לי לשיטת הרשב"א מהך דכתובות (דף פ"א) דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו' לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין ממנו וכו' ומסקינן שם דהיינו משום דר"נ דאמר מוציאין מזה ונותנים לזה ואמאי הא כבר זכה הלה במה שבידו מדין ירושה קודם שבאתה זו לגבות כתובתה ולשיטתו האיך שייך כאן דינא דר"נ כלל דהשתא בשעת גבי' תו לא מחייב האי ולא מידי דכבר זכה במה שבידו מתורת ירושה וכעין זה קשיא לי ג"כ לשיטת הר"ן דס"ל דבזמ"פ תליא מילתא והא הכא דזמן פרעון הכתובה הוא לאחר מיתה וכבר זכה הלה במה שבידו קודם דמשתעבד מדר"נ כלל וכמבואר קושיא זו לעיל:

והיה נראה לי ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם לענין דלא אמרינן דלמחול איהו לנפשיה דשא"ה דאינו יורש אלא מכחה יע"ש. מיהו ראיתי בדברי הר"ן בהך דלא יאמר ואני יורש דהביא ג"כ קושיא זו דלמחול איהו לנפשיה ולא כ' שם תי' זה אלא תירוצא אחרינא ומשמע דלא ס"ל סברת התוס' בזה. ועוד דלענין עיקר דינא דר"נ לא שייך כל כך לחלק בסברא זו. דנימא דמשו"ה משתעבד כאן אע"ג דבעלמא לא משתעבד כה"ג:

והנראה בעיני בזה דהכא שאני משום דיבם במקום אחיו קאי. וחשבינן כאלו אחיו קיים. ואכתי לא פקע חוב זה לגמרי. דהרי חייב הוא לאחיו. אלא דאיהו במקום אחיו קאי. וחשבינן כאלו חייב איהו לנפשיה מכח אחיו. ושפיר קרינן ביה השתא מוציאין מזה ונותנים לזה דאכתי שם חייב קרינן ביה. דהרי הוא עצמו במקום אחיו כאלו הוא קיים לענין עיקר גביית הכתובה. וכמ"ש התוס' שם דמה"ט אפי' אי מטלטלי דיתמי בעלמא לא משתעבד הכא משתעבדי משום דהוי כאלו אחיו קיים. ומקרי מיניה ולא מיתמי יע"ש. ה"נ לענין זה חשבינן כאלו אחיו קיים דקרינן ביה אכתי חייב אלא דעכשיו בא להחזיק מכח ירושת אחיו ושפיר קרינן ביה מוציאין מזה ונותנים לזה כיון דלא פקע החוב לגמרי ואפילו ביורש דעלמא שאינו אחיו ויבם