קדושת יום טוב (ליפמן) ע

יכול לגבות לכשתתאלמן או תתגרש וכדקתני במתניתין. ומה ששיעור כתובתה הוא יותר מדמי החבלה בהאי וודאי מהני מחילה דאין בזה משום דינא דר"נ כלל וכדכתיבנא ובהכי הוי ניחא לי מה שהקשו התוס' שם (דף פ"ט ע"ב) ד"ה ואפי' מחלה וכו' שהקשו שם דהא קמפסיד דאם לא תמכור לו יגבה לכשתתאלמן או תתגרש. אבל לכשתמכור ותמחול יפסיד הכל עכ"ל. יע"ש. ולפי מ"ש לא קשיא מידי דמה שכנגד דמי החבלה לא מהני מחילה דמשועבד ליה מדר"נ דהוי דאורייתא ושפיר קאמר דלא מפסיד ולא מידי. והנראה מדברי התוס' דס"ל כסברת הש"ך דכיון דזבנה כבר פקעה שיעבודא דר"נ לגמרי. מיהו יש לדחות דהקשו כן לפי שיטתם בכתובות (דף פ"א ע"ב) ד"ה לא יאמר וכו' דס"ל דאפי' בשיעבוד דר"נ מהני מחילה יע"ש ואין כאן מקומו להאריך. ונחזור לעניננו דאי קושייתם וראייתם הוא מהא דאמרינן אהך ותזבין לגבי האי דחבלה ביה כל לגבי בעלה וודאי מחלה מ"ט מהני מחילה הא משועבד ליה מדר"נ אפי' בלאו סברת הש"ך אין כאן קושיא מעיקרא כלל וכדכתיבנא:

והנראה בעיני בדברי הר"ן בעיקר קושייתו וראייתו מעיקרא הוא מהא' דאמרינן דהאשה פגיעתה רעה דהיא שחבלה באחרים פטורה ואע"ג דכשתתאלמן או תתגרש יכול לגבות מכתובתה מ"מ שמא תמות בחיי בעלה ולא יכול לגבות מידי והשתא אי הוי שייך כאן דינא דר"נ דהבעל משועבד להנחבל מדר"נ א"כ היכי קאמרינן סתם פגיעתן רעה הא באשה שיש לה נדוניא והיה ג"כ בכלל כתובתה שפיר מצי גבי מיניה דבעל אפי' תמות בחייו דהא בנדוניתה אין הבעל אלא יורש בלבד ומה"ט תיקנו קבורתה תחת כתובתה דהיינו נדוניתה שיורש ממנה וכן כתבו התוס' דכתובות (דף פ"א ע"א) ד"ה ולימא אח וכו' דהנדוניא הוא יורש מן האשה וכן מוכח בפשיטות בסוגיא דנכסים בחזקתן דהנדוני' דהיינו נכסי צ"ב הבעל הוא שיורש מן האש' יע"ש וכיון שכן אי שייך שם דינא דר"נ מ"ט לא גבי הנחבל מן הבעל אפי' תמות בחייו כיון דמשועבד ליה מעיקרא מדר"נ אינו יכול לירש ממנה כלום דומיא דאמרינן בכתובות (דף פ"א ע"ב) הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו'. לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וכו' ומשום דמשועבד ליה מדר"נ הוא דמוציאין מידו וכדאיתא שם בסוגיא וה"נ היה לנו להוציא מיד הבעל לכשתמות משום דמשועבד ליה מעיקרא מדר"נ ולא מצי לירש ממנה מידי. ומשו"ה רצו ללמוד מכאן דגם בדינא דר"נ יכול למחול. ומשו"ה אתי שפיר דלא מצי גבי מיניה דימחול איהו לנפשיה דאפי' יורש מוחל ועוד כל לגבי בעלה וודאי מחלה ועכ"פ קודם מותה תמחול לו נדוניתה והא לא ניחא להו דמיירי באשה שאין לה נדוניא דסתמא קתני האשה פגיעתה רעה ואע"ג דאמרינן התם באשה שאין לה נכסי מלוג מ"מ לענין נדוניא לא שייך לומר כן דסתם כל אשה יש לה נדוניא וכן כתבו התוס' במקום אחר דהא אפי' גבאי צדקה אין פוחתין מחמשים זוז וכן אמרינן בכתובות (דף מ"ז) תיקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי והיינו דנדוניא מקרי מצוי שמצוי לכל סתם אשה ונ"מ אינו מצוי יע"ש. והר"ן דחה ראיה זו משום דלא שייך הכא דינא דר"נ כלל. כיון דדינא דר"נ אינה אלא בשעת זמן הפרעון ולא קודם אין כאן שום שיעבוד מחיים. דלא ניתנה לגבות מחיים וכ"ש בכתובה דהוי ספק אם יבוא לידי פרעון כלל משו"ה ליכא כאן שיעבודא דר"נ מעיקרא כלל ולאחר מותה שפיר ירש בעל מינה כיון דלא משועבד ליה מעיקרא מידי ול"ד להך דהי' נושה באחיו מנה דהתם מיירי בשכבר הגיע זמ"פ בחיי אחיו דכבר נשתעבד לה מדר"נ כן היה נראה לי בדברי הר"ן:

אמנם מלשון הרמב"ן שהביא הש"ך שם מדברי בעה"ת יראה שלא כיון למ"ש. דנראה מדבריו להדיא דאהך דאמרינן כל לגבי בעלה וודאי מחלה הוא דקשיא ליה היכי מצי מחלה הא משועבד ליה מדר"נ וגם דברי הר"ן משמע דאסוגיא דגמ' הוא דקשיא:

וע"כ נראה לי בדבריהם דכוונתם דאי בדינא דר"נ אינה יכולה למחול א"כ יגבו לו ב"ד לנחבל את כתובתה בשומא שנשום כמה היא שוה עכשיו לפי טובת הנאה שבה ובסך כזה יגבו לו ב"ד וגביה זו היא מדין שיעבודא דר"נ דכיון דמשועבד לי' הבעל מדר"נ מצי ב"ד להגבות לו כתובתה בשומא שיהא הכל שלו והבעל משתעבד ליה מהשתא מדינא דר"נ ואי בדינא דר"נ אין יכולין למחול ה"נ אי מגבינן ליה בשומא נמי אינה יכולה למחול וכ"ש הוא דאטו השתא משום דאגבי ליה ב"ד נמי השטר מיגרע גרע וכן ראיתי בתשובת הרשב"א והביאו הש"ך בסי' ק"ו ס"ק ג' וז"ל. ולענין גוביינא שטרות ששאלתם וכו' ואשה שחבלה באחרים דבב"ק יוכיח שאלו היתה גוביינא בשטרות היו ב"ד שמין ומגבין כתובתה לניזקים מעתה ושוב אינה יכולה למחול עכ"ל. והיינו טעמא משום דגביה זו גופי' הוא משום שיעבודא דר"נ הוא דמצי מגבינן ליה דכיון דכבר משועבדים ליה מדר"נ מצי ב"ד להגבות לו השטר עפ"י שומא שישתעבד ליה בכולי' מדר"נ מיהו הרשב"א למד מכאן דלא שייך גבי' בשטרות כלל משום דאין גופן ממון יע"ש מיהו הרמב"ן והר"ן נראה דס"ל דנהי דלא שייך גבי' בשטרות בע"כ של מלוה ומטעם שכ' בעה"ת והביאו ב"י שם מ"מ אם אין ללוה שאר נכסים והמלוה רוצה לקבלן עפ"י שומא וודאי מגבינן ליה מטעם שיעבודא דר"נ והשתא בהך דהאשה שחבלה דלית לה השתא מידי אי בעי הנחבל לגבות כתובתה כפי השומא שישומו וודאי דב"ד מגבינן ליה ולהכי דייק שפיר דע"כ גם בדר"נ יכולה למחול דאל"כ מאי משני כל לגבי בעלה וודאי מחלה מ"מ אכתי נגבהו לו מדין שיעבודא דר"נ עפ"י שומא כפי טובת הנאה וגם דברי המקשה דפריך וכ"ת זבינא ניהלי' לההוא דחבלה בי' בטובת הנאה וכו' נמי יש לפרש דה"ק דנגביה ליה לכתובתה בשומא כפי טובת הנאה ואי בדר"נ אין יכולין למחול לא הוי משני מידי אלא וודאי דאפי' בשעבוד דר"נ נמי יכולין למחול זהו שיטת הרמב"ן והר"ן דחה דהכא כיון דעדיין לא הגיע זמ"פ לא שייך הכא דינא דר"נ כלל ולשיטתו לא שייך כאן נמי גבי' עפ"י שומת ב"ד כיון דלית כאן לדינא דר"נ דעדיין לא נשתעבד ליה אלא דבתורת זבינא ממש הוא דקאמרינן דתזבין ליה ואהא משני שפיר דמחלה. והרשב"א נראה דס"ל דאע"ג דבעלמא יכול למחול אע"ג דחב לאחרים מיהו לבתר דמגבינן ליה שטרא עפ"י שומא אי הוי שייך גביה בשטרות לא הוי יכול למחול ונראה בעיני דאזיל בזה לשיטתו דס"ל דדינא דר"נ ליתא אלא בשעת גבית ב"ד וכמש"ל בס"ד מדבריו בחידושי קדושין אבל קודם גבי' אין שם שיעבוד כלל ומשו"ה מצי מחיל אבל לאחר גבי' אי הוי שייך גביה בשטרות וודאי דהשתא הוי משתעבד ליה שפיר מדר"נ וזהו עיקר טעם גביית השטרות וס"ל דהיכא דמשתעבד מדר"נ אינה יכולה למחול וע"כ הא דלא מגבינן ליה כתובתה בשומא היינו משום דלא שייך גביית השטרות כלל. והרמב"ן ס"ל דדינא דר"נ הוי שיעבוד גמור ואין חילוק בין קודם זמ"פ או קודם גבי' בין לאחר זמ"פ או לאחר גבי' ואי יכול למחול קודם הגבי' דשטר בב"ד יכול למחול ג"כ אחר הגבי'