קדושת יום טוב (ליפמן) סט

הנה דין זה נראה לי דתלי בפלוגתת הראשונים בעיקר דינא דר"נ. אי מתחיל השעבוד תיכף משעת הלוואת הלוה השני. או משעת זמ"פ. או בשעת גביית החוב. וגם תליא בפלוגתת הראשונים בדין מחילה אי יכול למחול בהך דר"נ שהיא ג"כ על דרך פלוגתא ראשונה במקצת:

הנה בעיקר דינא דר"נ נראה להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו בקדושין דס"ל דלא הוי שום שיעבוד בדבר כי אם בשעת גביה אמרה תורה ליטול מזה וליתן לזה. שכ' שם בדף ט"ו וז"ל ומיהו דווקא מחיים דב"ח הוא שמוציאין מב"ח וכו'. וטעמא דמילתא משום דה"ל כעין הפוכי מטרתא דהרי כשגובה שמעון חובו מלוי. בין גבה קרקע. בין גבה מעות. ב"ח שלו גובה ממנו. א"כ מעתה מוציאין מנוי ונותנין לראובן דהפוכי מערתא למה לי וכו' אבל אם מת ויש לו ב"ח. והניח מלוה או פקדון ביד אחרים אין מוציאים מהם ונותנים לב"ח. יעיי"ש שהאריך בראיות. הרי להדיא דס"ל דעיקר דינא דר"נ אינו אלא בשעת תביעה וגביה ומשום הפוכי מטרתא אמר רחמנא להוציא מזה וליתן לזה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את אבל לא שיהיה לוי משועבד לראובן מעיקרא כלל. ויש לי להביא ראיה לדבריו מסוגיא דב"ב (דף קמ"ט) דאיתא שם איסור גיורא ה"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי ברי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוי ובי רב הוי. אמר רבא היכי ליקנינהו רב מרי להני זוזי וכו'. עד דאמר ליה רב איקא בריה דר"א. ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וכו' יע"ש. ובפשיטות הו"ל למימר לעדים שיכתבו שט"ח לרב מרי שהוא חייב סך כזה או יותר. דיכול אדם להתחייב בשטר ואע"פ שאינו חייב. וכמ"ש כל הפוסקים מהך דריש פרק הנושא וכמבואר בטור וב"י ח"מ סי' מ"ז. ואח"כ יוציא רב מרי להנך זוזי מרבא מדר"נ. דדינא דר"נ שייך בכל עניני ממון שיש לו ביד חבירו. בין מלוה או פקדון או שארי תביעות וכמבואר בדברי כל הפוסקים. אבל לדעת הרשב"א א"ש. דכיון דדינא דר"נ אינו שיעבוד מעיקרא כלל וליתא אלא בשעת הגביה. והכא היה מתיירא שלא ימות איסור קודם שיתבע רב מרי את רבא. ויזכה רבא בהנך זוזי כדין גר שמת ואין לו יורשין. ושוב לא יוכל רב מרי להוציא מרבא מדינא דר"נ כיון דכבר זכה בו ותו לא חייב מידי בשעת הגביה וכ"ש הוא ממ"ש הרשב"א בחידושיו בקדושין דאם מת ויש לו ב"ח אין מוציאין וכו' לענין יתומים משום דמטלטלין נינהו. וכ"ש הכא שכבר זכה ביה רבא. וכן נמי להנך פוסקים דס"ל דבשיעבודא דר"נ יכול המלוה למחול נמי א"ש כאן דמה שזוכה רבא במיתת איסור הוי כמו מחילה. וכמו שיתבאר אי"ה. וכן היה נראה לכאורה דעת הר"ן שכ' בפ"ב דכתובות דהך דר"נ אינה אלא לכשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה. אבל לאו דליהוי מהשתא שיעבודא גביה יע"ש דמשמע לכאורה דס"ל כדעת הרשב"א דעיקר דינא דר"נ אינו אלא בשעת התביעה וגביית החוב. אמנם אחרי העיון נראה דא"א לפרש דברי הר"ן כן דהרי כ' שם דבהך דינא דר"נ אין יכול למחול. ואי נימא דאין כאן שיעבוד כלל מעיקרא אמאי אינו יכול למחול. ודוחק לפרש דלאחר התביעה בב"ד קאמר דאינו יכול למחול דפשט דבריו שם לא משמע כן דכ' כן אהך דהאומר שטר אמנה הוא. ולא משמע התם דלאחר התביעה איירי:

וע"כ נראה לי דדעת הר"ן דבהגעת זמ"פ תליא מילתא דלאחר שהגיע זמ"פ של הלוה השני אז פקדי' רחמנא וכו' ומהשתא הוא דמשתעבד למלוה הראשון ושוב אין מלוה השני יכול למחול לו. אבל אה"נ אי מחיל ליה מקמי דמטי זמ"פ הוי מחילה ופטור. דעדיין לא נשתעבד לזה כלל. ובהכי מתרצא ליה להר"ן הך דהאשה שחבלה דפריך ותזבין למי שחבלה בו ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואע"ג דהבעל משועבד לזה שחבל' בו מדר"נ וע"ז קאמ' דאין השיעבוד חל אלא מזמ"פ ואילך והכא עדיין לא הגיע זמ"פ הכתובה ושפיר יכולה למחול לבעלה ומ"ש שם מהר"ם מטיקטין על הגליון הוא תמוה. דלפי דבריו הדק"ל היאך יכולה למחול לבעלה ואין להאריך. והשתא לפי דברי הר"ן בהגעת זמ"פ תליא מילתא. ומיהו נראה דבעינן נמי הגעת זמ"פ של המלוה הראשון. מדכתב דלכשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה למיתב למלוה קמא משמע דבכבר הגיע זמנו של מלוה קמא אבל קוד' שהגיע זמנו של מלו' קמא יכול המלוה השני למחול ללוה אפי' לאחזמ"פ שלו דהרי עדיין לא נשתעבד למלוה קמא. אבל לאחר שהגיע זמן שניהם אז אין מלוה השני יכול למחול מפני שכבר נשתעבד לקמא. כן נראה להדיא מדברי הר"ן:

אבל מדברי הרא"ש בפ' יש נוחלין ממ"ש שם בהך דכתובה גובה ולא הוי ראוי משום דמשועבד לה מחיים מדר"נ ואע"ג דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים מ"מ יש לה שיעבוד על כל ב"ח שלו יע"ש. משמע להדיא דס"ל דהך דר"נ דין שיעבוד גמור הוי ומשע' הלואה הוא דנשתעבד למלוה קמא כמו שנשתעבד לזה. וכן נראה להדי' מדברי תשו' הרא"ש שהבי' הטור ס"ס פ"ו שכ' שם וז"ל. אבל לאחר הלואה נשתעבד לוי לראובן בכל השעבוד שהיה לו לשמעון עליו. ולאו כל כמיניה דשמעון למחול לו ולהרויח לו הזמן. הרי להדיא דס"ל להרא"ש דמשעת הלואה הוא דמשתעבד. אח"ז ראיתי בדברי הש"ך סי' פ"ו ס"ק י"א שכתב דדברי הר"ן משמע דבהגעת זמן תליא מילתא. וגם הביא שם דברי תשובת הרשב"א. דמשמע מיניה נמי דס"ל להרשב"א דעיקר דינא דר"נ אינו אלא בשעת הגבוי. וגם ס"ל דיכול למחול. וגם כ' שם דדעת הרא"ש הוא דתיכף משעת הלוואה נשתעבד. וגם ראיתי בדבריו שהוא הכריע כדעת הרא"ש. וגם הכריע שאין יכול למחול ואין חילוק בין חוב לכתובה והנה מה שדחה שם ראיית הר"ן והרמב"ן מהך דהחובל לכאורה יראה דבריו נכונים. ואמנם חוששני לכבודן של רבותינו הראשונים שיהיו דבריהם דחויים לגמרי בדרך פשוט דוודאי כן הוא דהיכא דזבנה ליה לכתובת' להאי דחבל ביה תו לא שייך ביה דינא דר"נ כלל דכבר פרעה ליה מה שחייבת לו דמה לי פרעיה בזוזי. או בהאי דמכרה ליה כיון דזבינא הוי ואע"ג דלא הוי אלא מדרבנן מ"מ כיון דתקינו רבנן דלהוי זבינא וזכה האי בכתובתה בהנך זוזי דדמי חבלתו כבר פקע שיעבודא דר"נ. ואמנם יותר תמיה ליה דאפילו תימא כיון דמכירה זו אינה אלא מדרבנן לא פקע בזה עדיין שיעבודא דר"נ מ"מ הא וודאי דלא שייך דינא דר"נ אלא מה שכנגד דמי חבלה אבל מה שהכתובה הוי יותר משיעור דמי חבלה לא שייך ביה דינא דר"נ כלל דהא לא מיחייבה ביה מעיקרא ולא מידי. והשתא הוא דזבנת ליה. וכיון שכן אין כאן קושיא מעיקרא כלל אפי' תימא דבדינא דר"נ אין יכולין למחול מ"מ כיון דאהני מחילה במה שכתובתה יותר מדמי חבלה שפיר משני כל לגבי בעלה וודאי מחלה דמ"מ הך זבינא לא מהני ולא מידי דמה שכנגד דמי חבלתו בלאו הך זבינא נמי הגהה מיהו לפ"ז קשיא מהא דאמרינן בכתובות (דף פ"א ע"ב) הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו'. לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וכו' ומסיק הת' דמשו' דמשועב' לה מדר"נ יע"ש. והתם בכתובה מיירי דלא ניתנה לגבות מחיים. ועדיין לא הגיע זמ"פ מחיים כלל ואפ"ה אמרינן דמשועבד לה מדר"נ וצ"ע. ולקמן יתבאר מזה בס'