קדושת יום טוב (ליפמן) סז

לעובד כוכבים תו אין עליו חיוב תשלומין ואיסורא דעבד עבד וא"כ בכה"ג היכא דכבר כפר ליה נימא דתו לא מצי מסהדי דהרי מפסידין לו ממון שאינו חייב לא מדאורייתא ולא מדרבנן ובאמת פשט הסוגיא משמע דבכה"ג מיירי דכבר כפר ליה לעובד כוכבים בפני הערכאות ואזיל איהו ואסהיד שהאמת אתו וכן נראה מלשון הרא"ש שמפרש כן יע"ש וכיון דאפי' בכה"ג מצי בי תרי לאסהודי ע"כ צ"ל לכו"ע כסברת התוס' דאין זה הפסד כיון שאינו משלם על ידם אלא מה שחייב לו והאמת שסברת התוס' היא נכונה וברורה והיא היא סברת הרשב"א לענין הך דמוכס עובד כוכבים לגבי נדרים ולא עוד אלא אפי' לדעת הראב"ד דמפרש הך דרב אשי גם אנודרין נראה לי דסבר שפיר כסברת התוס' והך דמוכס עובד כוכבים טעמא אחרינא אית ביה וכמו שיתבאר אי"ה:

הנה הרמב"ם כ' בפ"ה מהל' גזילה גבי הך דאין פורטין לא מתיבת המוכסין של כותים דבמוכס שהוא כותי אנס אפי' מוכס שיש לו קצבה אין פורעין ופי' שם הה"מ. דמפרש להך דרב אשי דקאי נמי אמתניתין דאין פורטין. דמקשינן עלה והאמר שמואל וכו' וטעמא משום דסתם כותי אנס לוקח יותר מן הקצוב יע"ש והנה יש לתמוה ע"ז לכאורה אי מה"ט הוא דאין פורטין מתיבתו משום דבסתמא לוקח יותר מן הקצוב. א"כ מאי איריא מוכס כותי אפי' מוכס ישראל נמי דהא הרמב"ם פסק (בה' מדות פ"י) דסתם מוכסין בימים הקדמוני' היו פסולין לעדות והיינו טעמא משום דסתמא לוקחין יותר מכדי קצבתן. וכמ"ש הב"י בחו"מ סי' ל"ד יע"ש. איברא דלפי מ"ש הסמ"ע שם לפרש מוכסין דהתם לא הוי קשה מידי. אמנם באמת אין נראה כלל לפרש כן. מדכתב הרמב"ם הטעם שסתמן לוקחין יותר מכדי קצבתן אלמא דמיירי במוכס של דבר קצוב. וכמו שפי' הב"י. וא"כ קשיא מאי איריא מוכס כותי אפי' מוכס ישראל נמי. מיהו אדרב אשי לא קשיא למה ליה לאוקמי מתניתין במוכס עובד כוכבים לוקמי אפי' במוכס ישראל. דיש לומר משום דבסנהדרין שם לא חשיב נמי במתני' מוכסין בהדי פסולי עדות. ובברייתא הוא דקתני הוסיפו עליהם המוכסין וכו'. ואמרינן עלה מעיקרא הוו סברי מאי דקוץ להו שקלי וכו' יע"ש. דמשמע להדיא דבזמן המשנה לא היו מחזיקים למוכס ישראל בסתמא ללוקח יותר מן הקצוב עד לאח"ז דחזו להו כן ופסלום לעדות וכיון שכן אתי שפיר דלא מתוקמא מתני' במוכס ישראל דבזמן המשנה עדיין סתם מוכס היה כשר לעדות הגהה *ולא מחזקינן ליה בלוקח יותר מכדי *ועוד יש לפרש משום הקצבה עד לאח"ז דהוסיפו עליהם דבמתני קתני נמי לא וכו'. דמחזקינן להו בהכי. מיהו מ"מ מכיס הגבאין וסתם גבאי דברי הרמב"ם גופיה קשיא אהדדי ישראל כשר הוי:

לפי מה שפסק לענין עדות דסתם מוכסין פסול לעדות משום דחזקתן ליקח יותר וכו' לא ה"ל למפסק הכא לענין הך דאין פורטין דדוקא במוכס כותי. הא אפי' במוכס ישראל נמי:

ומיהו אחר העיון בלשון הרמב"ם שם יראה דלא קשה מידי דכ' שם וז"ל. בד"א שהמוכס כותי וכו'. אבל מוכס שפסקו השר שיקח שליש וכו' והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה לשר ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר השר. אינו בחזקת גזלן עכ"ל. ונראה דמ"ש ואינו מוסיף כלום וכו'. לאו אנודע קאי דבעינן שיהא נודע שאינו מוסיף כלום. דאם כן מאי איריא ישראל אפי' כותי נמי כיון דנודע דאינו מוסיף כלום על מה שגזר השר אמאי הוי בחזקת גזל מה שבתיבתו. אלא נראה דה"פ דנידע על אדם זה שהוא נאמן. ומסתמא אינו מוסיף כלום וכו' כיון שידוע הוא לאדם נאמן שאינו חשוד על הגזילה לא מחזקינן לו במוסיף על הקצבה וזהו החילוק בין כותי לישראל דסתם ישראלים בחזקת כשרים ואינן גזלנין. מיהו משום דאומנות זו דמכס של כותים אנסין אומנות לסטין וגזלנין היה כיון דחזינן ליה דירד לאומנות כזו כבר היה נפיק מחזקת כלל ישראל בזה ומחזקינן ליה בגזלן באומנות זו. אבל כל שידוע עליו בעצמו בבירור שאדם נאמן הוא. אפילו השתא דירד לאומנות מכס של כותים לא נפיק מחזקתו דאיכא גביה תרי חזקה חזקה דחזקת כל ישראל. וגם נודע עליו בעצמו שהוא נאמן. משא"כ בכותים אנסין דסתמן גזלנין היו כדאמרינן בסוכה סתם כותי אנס גזלנא ארעתא הוי משו"ה אפי' נודע כותי זה שהוא נאמן. אכתי לא עדיף מסתם ישראל דהוי בחזקת שאינו גזלן. ואפ"ה כיון שירד לאומנות זו הוי מחזקינן ליה בגזלן באומנות זו והשתא א"ש דלא קשיא מידי. דהא דכ' הכא בד"א שהמוכס כותי וכו'. היינו משום דבכותי אנס אפי' נודע עליו שהוא נאמן. אפ"ה כשהוא מוכס לאנסין בחזקת לוקח יותר מן הקצוב הוי. משא"כ בישראל כשהוא נודע לאדם נאמן. אבל. סתם ישראל אה"נ דמחזקינן ליה בלוקח יותר מן הקצבה. ולפ"ז נראה לי דמ"ש הרמב"ם בה' עדות דסתם מוכס אנסין היה פסול וסתם גבאי כשר. הוא דלא כמ"ש הכ"מ שם וכן בב"י שם בח"מ דמוכס הוא שקנה המכס מן שר של כותים אנסין ולוקח הכל לעצמו. וגבאי הוא שגובה בשבילו ונוטל שכר קצוב בשביל זה יע"ש. דהא הכא בהל' גזילה מיירי בכה"ג שגובה בשביל השר. ואפ"ה כ' דבעינן שנודע עליו שהוא אדם נאמן וכו'. ומשמע להדיא דבסתמא שלא נודע עליו אם נאמן הוא מחזקינן ליה בלוקח יותר מן הקצוב. אלא נראה לו דמוכס דהל' עדות מיירי נמי אפי' בכה"ג ואפי' סתמיה פסול. וכן נראה מלשונו שם שכ' ולוקחין היתר לעצמן משמע דחוק הקצוב נותנין לשר של כותים והיתר לוקחין לעצמן. ולפ"ז צ"ל דגבאי מנת השר הוא ענין אחר לגמרי. שאינו מכס כלל. אלא מנת השר מכל איש ואיש כמו כסף גולגלתא או טסקא דארעא דקצבתו ידוע לכל וסתמיה אינו לוקח יותר מן הקצוב משא"כ בענין המכס שאין הקצבה ידוע לכל. ואין קצבת כל הסחורות בשוה ובקל יכול ליקח יותר מחוק הקצוב וזהו דרך המוכסים וכן משמע בסוגיא דסנהדרין שם יע"ש. וקצת אפשר לכוין כן בדברי הסמ"ע שם שלזה כיון. ואמנם לשונו שם אינו מדוקדק לזה. ואין להאריך כאן:

ונחזור לעניננו דהכא בהל' גזילה דמחלק בין מוכס כותי למוכס ישראל. היינו בנודע שהוא אדם נאמן דבישראל מהני ובכותי אנס לא מהני דאפ"ה סתמיה גזלן היה אבל בסתם אדם שלא נודע אין חילוק בין כותי לישראל. ומ"מ לא תיקשי אדרב אשי לוקמי למתניתין בסתם אדם ואפי' ישראל מטעמא דכתיבנא לעיל בס"ד. ואמנם עוד יש לדקדק דמשמע מדברי הרמב"ם שם דאם אין הישראל זה נודע לאדם נאמן או שהוא כותי ואפי' נודע היה מותר בימיהם להבריח את המכס. ואע"ג דבשביל המלך היה גובה. וחוק המגיע למלך הוא דבר קצוב. ויש בו איסור גזל דגוזל מנת המלך. וכמו שביאר שם. והדבר קשה האיך מותר לגזול את המלך בשביל זה הגובה שהוא חשוד ליקח לעצמו יותר מחוק המלך הקצוב. ועיין בב"י סי' שס"ט שכ' דאפילו שייך כל המכס לזה הישראל עצמו שהוא חשוד ליקח יותר אסור להבריח משום דבתר גנבא וכו' ואמנם לפי מ"ש לעיל בס"ד לשיטת הרמב"ם בפי' הסוגיא דבב"ק דבענין זה חלוק דין הישראל מדין העובד כוכבים