קדושת יום טוב (ליפמן) סו

מודה שהוא חייב אלא דבאדם אחר היו משמתין ליה משום דזה מצי מישתמיט והוא נמי למה לו לילך ולהעיד דאיהו נמי מצי מישתמיט שלא יעיד וחציף הוי שהולך ומעיד מעצמו להוציא ממון מחבירו שהיה יכול לזכות בו וכן משמע לשון דקאמר ולא תבע מיני' אבל אדם חשוב כיון דלא מצי מישתמיט מלאסהודי שפיר מצי לאסהודי כיון דהאמת כן הוא ואיהו מודה ליה ואמרינן ליה דמותר ליה לאסהודי אבל לשיטת הסוברים דבאינו מודה לדברי העד מיירי קשה:

ואמנם נראה דלשיטתם צריך לפרש דאאדם חשוב עצמו קמיבעי ליה האיך יעשה דילמא כיון דאיהו ידע דהאמת הוא שחייב ולא מצי לאישתמוטי ש"ד למיזל ולאסהודי ולאו באתי למשאל קמן מיירי דאנן וודאי לא אמרינן ליה דיסהיד כיון שזה מכחישו אלא היכי ליעבד איהו לנפשי' הוא דקמיבעי ליה ושמותי וודאי דלא משמתינן לי' כיון דאומר דקושטא אסהיד וחציף לא הוי דלא מצי מישתמיט אבל אדם בעלמא משמתינן ליה אע"ג דטעין דקושטא אסהיד מ"מ כיון שזה מכחישו ואיהו נמי מצי מישתמיט חציף הוי במאי דאזיל ואסהיד ואין להאריך בזה שאין בו צורך כל כך לעניננו:

ונחזור לעניננו דהתוס' שהקשו דמפסידי' וכו' שאם היה רוצה היה כופר הוא לשיטתם דס"ל דבהפקעת הלוואה קיל טפי ולפ"ז צריך לפרש מה שתי' דמ"מ לא היו משמתין ליה כיון שאינו משלם על ידם אלא מה שחייב לו היינו כיון שהוא לוה מעות מעובד כוכבים ע"מ לשלם לו ומעותיו של עובד כוכבים הוא דמשלם ואינו מפסיד משלו כלום ואע"ג דבלאו עדותן היה יכול להרויח אם ירצה והם גורמים בעדותן שאינו יכול להרויח לא הוי אלא כמבטל כיסו של חבירו דפטור כמ"ש התו' בב"ק דף כ' ע"א ד"ה זה אין נהנה וכו' וכן כתב הרא"ש שם, והביא כן בשם הירושלמי יע"ש ואע"ג דהתם מיקרי גרמא ואסור לכתחילה יש לומר דהכא שאני כיון שאינו יכול להרויח אלא ע"י כפירה ואולי לא היה יכול להעיז בפניו ולכפור לו ואפשר נמי דהיה העובד כוכבי' מביא ראיות שלא היה יכול לכפור [ועוד יש לחלק בענין אחר דהתם מבטל בידים ואין להאריך] והא דיש חילוק בין עד א' לב' עדים היינו משום דעד א' גורם להוציא ממון בעדותו מישראל שלא כדין תורה דאם בא לפני דינינו בכה"ג שהוא כופר ועד א' מכחישו אין מוציאין ממנו ממון והוא מעיד לפני ערכאותיהם של עובדי כוכבים שמוציאין ממון עפ"י עד א'. דהשתא גורם שמוציאין ממנו ממון שלא כדין תורה. ובהכי ניחא לשיטת ר"ת הא דאמרינן אבל בי דוואר וכו'. ולשיטת ר"ת דמיירי אפי' מודה לדברי העד א"כ אי נמי אמומתיה שדי ליה מ"מ הא גורם לו הפסד שע"כ יצטרך לשלם דלא ישבע על שקר. ואלו לא היה מעיד הו"מ לאישתמוטי בכפירתו. וזה דוחק לומר דגם בלא העד היו מחייבין אותו שבועה. חדא דא"כ פשיטא דבבי דוואר מצי לאסהודי דאינו גורם לו כלום. ועוד דא"כ לא מקשי התוס' מעיקרו מידי שמפסידין וכו' והאיך יכול לכפור והא בעי אישתבועי. אמנם נראה דכיון דבאמת לא מפסיד ליה מידי וכמ"ש התוס' ומה דהוו משמתין ליה אינו אלא מפני שגורם להוציא ממון מישראל שלא כדין תורה. והשתא דאינהו נמי אמומתיה שדי ליה הוי ליה כדין תורה וה"ט נמי דב' עדים מצי מסהדי משום דאי נמי תבעו הכותי בדינינו והוו מסהדי הנך סהדי הוי מחייבינן ליה לשלומי וכדאמרן לעיל ישראל וכותי שבאין לפניך לדין אין באין עליו בעקיפין ומחייבין לו לשלומי השתא נמי מצי מסהדי בערכאותיהם. ואע"ג דאי לא מסהדי כלל הו"מ איהו להרויח שיכול לכפור לו מ"מ זה לא מיקרי הפסד מה שצריך לשלם לעובד כוכבים מה שחייב לו שלוה ממנו ע"מ לפרוע וכמ"ש התוס' וה"ה בעד א' היכא דאמומתיה שדי ליה. ואע"ג דע"כ יצטרך לשלם שלא ישבע על שקר. מ"מ כיון דאין זה נקרא הפסד ואינו גורם נמי שיוציאו ממנו ממון שלא כדין תורה אין כאן איסור דכל מה דהוו משמתין לעד א' אינו אלא מפני שגורם להוציא ממון שהיה יכול לזכות בו שלא כד"ת:

העולה מזה דאע"ג דהפקעת הלואה קיל טפי מ"מ לא מיקרי זה הפסד מה שיצטרך לשלם כיון דשל עובד כוכבים הוא דמשלם מה שלוה ממנו וא"כ פשיטא דזה לא מיקרי אונס כלל מה שיצטרך לשלם מה שהלוה דנתיר לו בשביל זה לישבע על שקר דאין זה אלא ריוח שהיה יכול להרויח בשבועת שקר זו וכשלא ישבע לא ירויח ולא יפסיד וכי נתיר לו לישבע על שקר כדי להרויח והנה לשיטת התוס' הדבר ברור ומוכרע מסוגיא זו דאסור לו לישבע שפרע ואפי' ביטול בלב לא מהני כיון דאין כאן שום אונס והפסד כלל ולא מיבעי שבועה זו שישבע להדיא שפרע לו זה החוב דוודאי אסור אלא אפי' שישבע סתם שאינו חייב לו נמי אסור כיון דבאמת חייב לו ממון שהלוה ע"מ לפרוע לו ואם היה מודה שלא פרע היו מחייבים אותו אפי' בדין תורה אלא דאי מצי מישתמיט מכותי אנס שלא יצטרך לשלם לא חמיר כ"כ שמפקיע החוב וזוכה מ"מ זה לא מיקרי אינו חייב לו דבאמת חייב לו קרינן ביה וזהו מ"ש התוס' כיון שאינו משלם על ידם אלא מה שחייב לו אלמא דחייב לו מיקרי אע"ג דלשיטתם יכול לכפור והיינו משום דכל זמן שעדיין לא הפקיעו חייב לו קרינן ביה וכשמפקיע זוכה במה שבידו וכיון שכן אם ישבע שאינו חייב לו הרי נשבע על שקר וזה ברור לדעת התוס' ולשיטתם:

ואמנם לשיטת הסוברים דיש בהפקעת הלוואה איסור דרבנן משום ח"ה היכא דידע הכותי בכפירתו והך דעדות ישראל לעובד כוכבים מיירי שאינו מודה לדברי העד וכמש"ל ולדבריהם אתי שפיר בפשיטות הא דתרי לא הוו משמתין להו ולא חשבינן להו הפסד היינו כיון דיודעין האמת שהוא לוה מן העובד כוכבים א"כ דין הוא שישלם לו דאסור לכפור לו משום ח"ה וכיון דבי תרי נינהו ומהימני ושפיר עבדי דמסהדי אבל היכא דליכא ח"ה כגון שמת העובד כוכבים ומצי למיטען פרעתי לו בחייו אה"נ דאפי' בי תרי לא מצי מסהדי אפי' יודעים להעיד שעדיין לא פרע ואי מסהדי חייבים לשלם כדין מוסר דזה מיקרי הפסד אבל באמת אי אפשר לומר כן דסתמא קאמר אבל בי תרי לא ומשמע דבכל ענין מצי לאסהודי אפי' היכא דליכא ח"ה בכפירתו ואי לא כן הוי' ליה להש"ס לפרושי טעמא משום דבדין חייב לשלם וה"ל לחלק דהיכא דליכא ח"ה לא מצי מסהדי וחייבין נמי לשלם אי מסהדי ולא הוי מישתמיט שום א' מהפוסקים ראשונים ואחרונים לבאר דהיכא דליכא ח"ה בכפירתו אסור להעיד אפי' לבי תרי וחייבים נמי לשלם אי מעידים ועיין בש"ך סי' כ"ח שכ' בשם יש"ש דהיכא דאין העובד כוכבים יודע כלל מהחוב אפי' הוא מודה לדברי העד היו משמתין ליה יע"ש דמשמע להדיא דשמותי הוא דמשמתינן ליה אבל שלומי לא בעי ובי תרי שמותי נמי לא משמתינן להו והיינו ע"כ מהאי טעמא שכתבו התוס' דאין זה הפסד ועוד אפי' להנך פוסקים אין כאן איסור משום ממון שהוא נועל דבכה"ג רחמנא שריא וקרינן ביה ראה וכו' והכפירה הוא האיסור מפני ח"ה ואלו עבדיה לאיסוריה וכבר כפר ליה