קדושת יום טוב (ליפמן) נח

שאין אנו צריכין לאותן דברים שאומר אחר השאלה פשיטא ומאי איכפת לן בזה כיון שכל העדות הצריכה הגיד במסל"ת מאי איכפת לן במה ששאלוהו א"כ בשאר דברים שאין לנו בהם שום צורך וכי ס"ד דמחמת ששאלוהו אח"כ באיזו שום דבר מהענין יתבטל כל מה שהגיד מקודם במסל"ת אלא וודאי מיירי בכה"ג שאנו צריכין להנך דברים שהגיד אחר השאלה לענין היתרא דהאי איתתא וקמ"ל דאע"ג דאמר הנך דברים אחר השאלה אפ"ה כיון דתחילת דבריו היה במסל"ת מהימנינן לי' בכוליה מילתא דאמר אף להנך דברים שאמר אחר השאלה ולא חיישינן אהנך דברים בלבד דילמא לעדות קמכוין כיון דהתחיל במסל"ת וכן נראה להדיא מראיה שהביאו מהך דאיה חברנו שעיקר הדבר ממיתתו אמרה להם אחר השאלה. ודבר זה פשוט ומוסכם בכל הפוסקים כמבואר בכמה תשובות ונראה דטעמא דמילתא דדווקא אם שאלוהו קודם שהתחיל להסיח לפי תומו הוא דאיכא למיחש דילמא כל מה שהוא אומר לעדות הוא דקמכוין ושקורי קא משקר מטעמא דכתיבנא לעיל אבל כל שהתחיל להסיח לפ"ת דחזינן דאיהו מעיקרא לאו קמכוין ומסתמא קושטא קאמר להכי נמי אע"ג דשאלינן ליה לבתר לגלויי ולברורי מילתא תו לא חיישינן להנך דברים שאומר אחר השאלה דלעדות קמכוין ושקורי קמשקר השתא במאי דקאמר בתר השאלה כיון דחזינן בהך דמעיקרא דוודאי לקושטא דמילתא הוא דקאמר ולא לכוונת עדות. אמרינן דכולה מילתא לקושטא דמילתא הוא דקאמר ולא לכוונת עדות, והשתא לפ"ז כ"ש בנ"ד דהנך דברים דצריכינן לסהדותא מסתמא לאו מחמת שאלה הוא דקאמר להו אלא דרך סיפור הדברים מענין כולה מעשה וכיון דידעינן וודאי דמעיקרא קושטא קאמר תו לא חיישינן דלעדות קא מכוין בהנך דברים בלבד וכ"ש טפי שהוא דבר רחוק שיודע הכותי שיש איזה צורך לידע מדבר זה מאין באו ולהיכן הלכו שיתכוין בדבר להעיד שקר ותו אפילו הוי ידע שיש צורך בידיעה זו מ"מ מנא ידע לכוין המקום שאמר ומי גלה לו שהאנשים האלו שאנו צריכים לידע מהם הם שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני והוא יכוין לשקר על אנשים שלא הלכו לאותו מקום ויאמר שהלכו לאותו מקום ומנא ידע שבשקר זה יכוין על מקום הצריך לנו וטפי מסתבר וודאי דקושעא קאמר אפילו אי הוי ידעינן דלעדות קמכוין וכ"ש הכא דאדרבה טפי מסתבר דלפי תומו קאמר ואיכא נמי הוכחה מדכולה מילתא קושטא קאמר ודבר זה לא הוי אלא כגילוי מילתא ולא עיקר ענין העדות וגדולה מזו כ' בתשובת ב"י וכנ"ל:

ונמצא שעל פי כל אלו העדיות נתברר הדבר שאותן שני אנשים שמצאו אותן הרוגים יחד במקום מיוחד נודע מהיכן היו ולהיכן הלכו והיו הולכין בעגלה אחת עם שני סוסים כל א' בסימנים מעתה יש לנו לומר דוודאי הם האנשים שראה אותן מו"ה יהודא מכפר האלי ולא מיבעי לדעת הרי"ף והרא"ש בהך דקולר דסגי במנין ומקום הליכה לבד וכל שבא כותי ואמר מנין אנשים כך וכך הלכו למקום פלוני ומתו ואיכא עדים שידעו שפלוני ופלוני הם שהלכו למקום פלוני במנין זה סגי להתיר נשותיהן וה"נ בעובדא דידן הוי מנין ומקום הליכה [וגם בדרך הזה לא שכיחי שיירות כלל וכמ"ש בהאגרת דדומה ממש להנך עובדי ואפילו אם נפרש עובדא קמייתא דומיא דבתרייתא דהוי שעת חירום וכפי' הרמב"ן וכמש"ל בס"ד] (וקברתים לא בעינן שהרי כבר מצאום שם וקברום וכ"ש שהרוצח הגיד שטלטלום ובפשיטות דסני בקברתים וכמפורש בפוסקים) וודאי דאמרינן דהן הן האנשים שראה אותן מוהר"י הנ"ל. אלא דאפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דבעינן נמי דאסורים בקולר או נושאין גמלים ובעינן נמי סי' מקום יציאתן בנ"ד נמי נראה דאיכא כל הני דמה שהיו הולכין בעגלה ידועה שקורין קוביטקע עם שני סוסים וודאי דהוי סי' כמו נושאין גמלים ועדיפא נמי דהתם לא בעינן שיאמר כמה גמלים נושאין והכא הרי איכא נמי סימן מנין בסוסים וסי' גרוע נמי דא' שחור וא' לבן וכ"ש דאיכא נמי סימני בגדים טובא דעדיפי וודאי מסי' דנושאין גמלים והך דיצאו ממקום פלוני נמי בעובדא דידן הרי אמר הרוצח מהיכן היו ואף שמקום שאמר הוא שם קצת מדינה ולא שם עיר מיוחדת מ"מ נראה דהכא סגי בזה תדע דלא חלקנו בין מקום היציאה הוא מקום עיר גדולה כמה פרסאות או קטנה או עיר חומה שדרך שער א' הולכין למקום פלוני או עיר פרוצה אין לה חומה ומכמה צדדים ודרכים יש הולכין למקום פלוני וכיון שכן מה לי שם עיר גדולה כאנטוכיא או שם מדינה קטנה. ודבר פשוט הוא בלא"ה שאין לחלק כלל כיון דלא הוי אלא לסימנא מהיכן יצאו ולהיכן הלכו וכ"ש דהרא"ש כתב בפשיטות דמה שהזכיר הרמב"ם כאן מקום יציאתן הוא לאו דווקא ואין בו צורך והובא בקונ"ע סי' צ"ח ובאמת אין דבריו מוכרחים דיש לפרש טפי דבדווקא קאמר וכמש"ל באריכות בס"ד בטעמי' דמילתא ומ"מ בעובדא דידן וודאי דסגי במה שאומר שם קצת מדינה שהיו משם כאלו הזכיר מקום יציאתן משם מפורש וכמ"ש כיון דלא הוי אלא לסימנא בעלמא ואין צורך להאריך ועולה מכל זה דאשת מוהר"ר חיים הידוע שנאבד היא מותרת להנשא לכל גבר די תצבי ולכל הדעות בלי שום פקפוק כלל עפ"י הדרכים שכתבנו וביררנו בס"ד:

ואמנם אשת הבע"ג שלפי עדותו של מו"ה יהודא הנ"ל לא הכיר אותו ולא ידע מי הוא ואין לו ידיעה אחרת אלא שהוא בע"ג של מו"ה חיים הנ"ל. א"כ אם ידוע הוא לאינשי שבעלה של אשה זו הוא הבע"ג שלו נוסע עמו על דעת לנסוע יחד למקום הידוע. הרי לדעת הרא"ש גבי עובדא דישראל וכותי דלא חיישינן שמא אח"כ נתלוה אחר עמו והאי דידענו אזיל לעלמא. ה"נ בעובדא דידן לא חיישינן דילמא בעלה של זו נפרד ממנו ואזיל לעלמא ובע"ג אחר נתלוה עמו וכן פסק בתשובת מ"ב בפשיטות בסי' מ"ד והביא ע"ש תשובת מהריב"ל. דקיי"ל כהרא"ש בהא ודלא כהרמב"ם וכן פסק בתשובת צמח צדק סי' מ"ב בכה"ג ממש. ואמנם הוא לא הביא שם דעת הרמב"ם כלל ושהרא"ש חולק עליו אלא פסק כן בפשיטות מעובדא דאיתא בגמ'. והנה לדברי הפוסקים האלו שהסכימו כולם לפסק הלכה כהרא"ש בהא. גם אשת הבעל עגלה מותרת בהאי גוונא דכתיבנא. ואמנם לא ידענא הכא מנין להם להנך פוסקים להכריע כהרא"ש נגד הרמב"ם. ומ"ש דהלכה כבתראי הא לא איתמר אלא לענין פלוגתא דאמוראי ומאביי ורבא ואילך. ואינהו הוו ידעי דמשם ואילך עד סוף האמוראים הוו בתראי מעייני טפי ומדקוקים בדברי קמאי ובטעמי דקמאי וחלקו עליהם אחר כל היין והדקדוק בסברא נכונה או ראיה ברורה אבל אנו מאין לנו להכריע בכה"ג מאמוראי ואילך. וכ"ש שהרא"ש לא הביא דעת הרמב"ם כלל ושהוא חולק עליו. ואולי לא ידע בעת ההיא מדעת הרמב"ם שחולק בזה ובנו בעל הטורים הביא לשון הרמב"ם בהאי דינא דישראל וכותי ולא הזכיר כלל שאביו הרא"ש חולק עליו בזה והכרעה כזו בלי ראיה ברורה. לא מצינו בדברי הראשונים וכבר כתבתי לעיל בס"ד מה שנלע"ד ראיות לדעת הרמב"ם מסוגית הגמ'. וגם כתבתי יישוב הסוגיות הנ"ל לדעת הרא"ש בס"ד. ואי הוי ברירא לן מילתא דטעמא דהרמב"ם מפני שהיתה גירסתו כן בגמ'. וכמ"ש בתשובת כנסת יחזקאל היה