קדושת יום טוב (ליפמן) נג

מדקתני סיפא שנים ומצא שלשה וכו'. אלמא דרישא מיירי כשמצא אותו מנין שהניח. ואפ"ה חיישינן דילמא הנך אזלי להו וכו'. ולא הוי מנין סי' ואע"ג דאיכא נמי התם קורבא דמוכח דלמאי דקיי"ל כר"ח לא מיירי התם בדף וכמש"ל בס"ד ואפ"ה חיישינן לרובא דעלמא גבי איסורא וכ"ש הכא דאין לסמוך אסי' מנין לחוד ואין בו צורך להאריך עוד כי הדבר ברור שאין לסמוך כלל על סי' מנין לחוד. ודלא כאלו תשובות האחרונים וגם יש ראיה מכאן למ"ש דע"כ גם דעת הרא"ש בהך דקולר דלאו אסי' דמקום לחוד סמכינן דהא סי' מקום וודאי לא עדיף מסי' דמנין דהא במציאה בסי' דמנין לכו"ע מהדרינן. ובסי' דמקום פליגי. וכבר כתבתי מזה ג"כ לעיל בס"ד. וכיון דאפי' בסי' דמנין ע"כ ס"ל להרא"ש דלאו סי' מובהק לגמרי הוי כ"ש בסי' דמקום לחוד:

ונחזור לעניננו בהא דמשמע מדברי הרא"ש בפסקיו ובתשובה דבאומר הכותי שמתו בדרך שהולכין לאותו העיר סגי בהדי סי' דמנין ולא בעינן שיאמר להדיא שיודע שהלכו למקום פלוני. וכן ראיתי בס' צמח צדק שם בסי' הנ"ל דמדייק כן מלשון הגמ' דאיתא שאמר הכותי שהיו מהלכין בדרך ביתר יע"ש. דמשמע מדבריו דלכו"ע הכי איתא ובמחיל' מכבודו שלא עיין בעת ההיא בדברי הרי"ף שכ' להדיא באמירת הכותי שהיו מהלכין לכרכום ביתר. וכן הרמב"ן במלחמות ס"פ האשה שהלכה כ' בלשון הזה ופירושו שפי' שם משמע להדיא דהגי' הוא לכרכום ביתר ולא בדרך ביתר יע"ש ולשון התוספתא שהביא הרמב"ן שם נמי משמע להדיא כן. דבעינן שיאמר הכותי אותו המקום מפורש שהלכו לשם וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן וכמש"ל. ואף שבלשון הגמ' כתוב בדרך ביתר. אם באנו לסמוך ע"ז הרי בעובדא דקולר לא הוזכר בגמ' כלל לא המקום ולא הדרך אלא סתם חבל על קולר של בני אדם שמתו וקברתים. ונימא דא"צ כלל סי' אחר אלא אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים ואינהו וודאי הוי בקיאי בגירסא טפי ואין להביא ראיה מלשון הגמ' שלפנינו היכא דאיכא שינוי בגי' הראשונים. ומ"ש שם דאין לחלק. כבר כתבתי לעיל דיש בזה חילוק גדול. ואמנם מלשון הרא"ש היה נראה ללמוד כן מאחר דבעובדא קמייתא דקולר שינה מלשון הגמ' וכ' כלשון הרי"ף ובהך. עובדא דביתר כ' כלשון הגמ' משמע קצת דס"ל דבסי' הדרך לאותו מקום נמי סגי אבל לא נראה לי לומר כן שיהא הרא"ש חולק בזה על הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן. וכ"ש שלא יביא דבריהם כלל ושהוא חולק עליהם. ויותר נראה לי דגם בדברי הרא"ש בפסקיו צ"ל כלשון הרי"ף שהיו מהלכין לכרכו' ביתר וכמו בעובדא קמייתא דאיתא באמירת הכותי שהיו מהלכין לאנטוכיא. והמדפיסים טעו. וכתבו בלשון הרא"ש כלשון שכתוב בגמ' ומלשונו בתשובה נמי אין ראיה שהרי כתב כן אידיעה שידעו שפלוני ופלוני היו מהלכין באותו הדרך והידיעה היא וודאי למקום המיוחד וכדאיתא להדיא בתרוייהו עובדי שהיו מהלכין לאנטוכי' ושהיו מהלכין לכרכום ביתר. ותו דהרי כתב כן אעובדא דקולר. ובעובדא דקולר גם בדבריו כתוב באמירת הכותי שהיו מהלכין לאנטוכי' אלא וודאי לא דקדק התם בזה כיון דלא איירי התם מאמירת הכותי. וכיון שכן יש לנו לומר דלכו"ע דווקא שאומר הכותי להדיא כך וכך אנשים שהלכו למקום פלוני והשתא הוי סי' המנין והמקום מפורש שהלכו לשם וכיון דידעינן דהנך אנשים פלוני ופלוני באותו המנין הלכו למקום פלוני בדרך זה סמכינן דאינהו נינהו שמתו ולח חיישינן לאחריני. כן נראה לדעת הרי"ף והרא"ש דבהכי סני ולא בעינן שיאמר המקום שיצאו משם. וכן נראה דעת הרמב"ן במלחמות שם שכתבה כלשון הרי"ף. אבל דעת הרמב"ם דבעינן נמי שיאמר המקום שיצאו משם ועוד איזו סי' או שאסורים בקולר או נושאים גמלים. וראיתי בתשו' צ"צ שם שהקשה אהנך דכתבו דסי' מקום וסי' מנין כהדדי מהני לסמוך עלייהו אע"ג דכל חד בפ"ע לא הוי סי' מובהק גמור מהך דכ' בפסקי מהרי"א והביאו הב"י באהע"ז דאפי' מאה סימני' שאינן מובהקים גמורים לא מצטרפין להתיר יע"ש דמשום קושיא זו מפרש הך דקולר ודששים בני אדם בענין אחר. וכבר כתבתי בס"ד לענ"ד מה שנראה בזה. ואף אמנם שיש קצת סמך לדבריו מלשון השלטי גבורים דסוף יבמות בהעובדא דששים בני אדם וגם לשון התוספתא בהך דקולר משמע כדבריו והכי איתא בלשון התו' אמר רשב"ג מעשה בקולר של בני אדם שהלכו לאנטוכיא ובחזרתן אמרו נהרג ממנו איש פלוני יהודי ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את אשתו שוב מעשה בששים בני אדם וכו' והנה נראה שהאומרים כן הם שהיו מן הקולר חבל אם באנו לילך אחר לשון התוספתא א"כ נסתור בזה כל דברי הראשונים שהרי בתוספתא איתא איש פלוני יהודי שהזכירו את שמו. וכל הראשונים הסכימו דהך עובדא מיירי שלא הזכירו את שמו. וכמבואר להדיא בדברי הרב המגיד והר"ן ושלטי הגבורים. ומלשון תשובת הרח"ש הנ"ל נמי משמע כן. ותו דהרי כל הראשונים הסכימו דבעינן בהנך עובדי וקברתים. ובתוספתא לא הוזכר מזה. וכן כמה שינויים איכא בין לשון דאיתא בגמ' ללשון דאיתא בתוספתא. וכל הראשונים תפסו הלשון דאיתא בגמרא ולמדו ממנו מה שלמדו וכן באינך עובדי יש כמה שינויים והא וודאי דאינהו הוי בקיאי בתוספתא טפי מינן. וסמכו על הלשון דאיתא בגמ' דהוא וודאי עיקר טפי ואף שהרמב"ן במלחמות ס"פ האשה שהלכה הביא תוספתא זו בעובדא דששים ב"א וסמוך על לשון התוספתא. המעיין שם יראה דלא הביאה אלא לרווחא דמילתא שהוא מפרש ללשון דאיתא בגמ' בלאו"ה דמיירי שמתו במלחמה וכמ"ש שם וע"ז הביא ג"כ לשון התוספתא דמשמע כן להדיא אבל בנידון זה דלשון הגמ' משמע איפכא וודאי שיש לנו לסמוך על לשון שהובא בגמ'. ועל הדרך שדרכו בו הראשונים ז"ל. ולשון השלטי גבורים אינו מוכרח שאין בו ט"ס כי יש לומר דמשום דעובדא קמייתא מיירי בהכי נפל שם טעות לכתוב לשון זה בהך עובדא ואין להאריך בזה כי אפי' היה מי שפי' כן להדיא הו"ל יחיד בדבר זה. כיון שכל גדולי הראשונים לא פירשו כן. והרי דברי הרמב"ם מפורשים להדיא בהך עובדא דקולר דלא מיירי בשידענו שהכותי הלך עמהם באותו הדרך. וגם דברי הרא"ש בתשובה מוכיחין כן וסתימת לשון הרי"ף והרא"ש בפסקיו מוכיחין לזה וכל גדולי האחרונים פירשו להדיא כן ע"כ אין לספק בזה ואמנם מאי דקשי' ליה מהך דפסקי מהרי"א אפי' לדעתו בדברי מהרי"א אינו כדאי לדחות כל דברי גדולי האחרוני' וכ"ש דדברי הרמב"ם מפורשי' בהך דקולר דעל כמה סימנים כהדדי סמכינן כגון סי' מנין ומקום יציאה והליכה וסי' דקולר או נושאין גמלים. ואם יש לחלק ביניהם א"כ בסי' מנין וסימן מקום הליכה לחוד לדעת ה הסוברים דבהכי נמי נחלק לונימא דהני דווקא מהני כי הדדי לאיצטרופי ולא סי' אחרים:

אבל ראיתי שיש לפרש דברי מהרי"א דלאו בסי' בינונים איירי אלא בסי' גרועים וראיתי בס' תורת יקותיאל בסוף הס' בתשובה שפי' דברי מהרי"א כן והביא שם איזו קצת ראיות לדבריו ואמנם אין מוכרחות יע"ש. ובתשובת מ"ב ובתשובת עה"ג סי' ע"ב פירשו דברי מהרי"א ג"כ דבסי' גרועים דווקא הוא דקאמר דלא מיצטרפי. איברא דדוחק הוא לפרש כן דהא כ' בלשון הזה כיון דכל א' בפ"ע לא מהני