קדושת יום טוב (ליפמן) נא

שני בני אדם וכן באמירת הכותי קולר של שני בני אדם וכו'. כי היכי דלא נטעה לענין הדין לסמוך להתיר בסתם ותפס המנין המועט של שני בני אדם דבהכי סגי למיהוי מנין סי' וכמש"ל בס"ד. וזהו ג"כ טעמו של הרמב"ם שכ' בהך עובדא דקולר עשרה בני אדם. וכן באמירת הכותי הזכיר עשרה בני אדם. והיינו נמי משום דנראה לו דוודאי בהכי מיירי וכדעת הרי"ף וכמ"ש. והוא תפס לו מנין עשרה. וגם דעת הרא"ש וודאי כן הוא לפרש הך עובדא על הדרן הזה. וזהו שכ' בתשו' הנ"ל ולא מיבעי זה שהיה יחידי אלא אפי' חבורת בני אדם. דאם איתא שמתו כולם קלא אית להו אפ"ה סמכינן אעדות הכותי וכו'. ואם איתא דמיירי הכא דלא אמר הכותי מנין המתים הו"ל לפרש רבותא טפי. דלא מיבעי זה שהיה יחידי אלא אפי' חבורת ב"א. דאיכא למיחש דילמא לא כולם מתו. וקצתן נפרדו והלכו להם. כיון דהכותי אינו אומר המנין אפ"ה לא חיישינן. ומדכ' אפ"ה סמכינן אעדות כותי משמע להדיא דעדות כותי ברורה היא שמתו כולם אלא משום דאי איתא שמתו כולם קלא אית להו לא הוי למיסמך אכותי בהא והו"ל למימר דוודאי משקר אפ"ה סמכינן אכותי. וכן משמע נמי ממ"ש שם ולא עוד אלא אפי' ששים ב"א דאיכא קלא טובא וכו' אלמא דאין חילוק בין הך עובדא דקולר להך דששים בני אדם אלא דבקולר לא הוי כ"כ בני אדם ומשו"ה הוי הך דששים בני אדם רבותא טפי לפי סברתו ואלו הוי מפרש הך דקולר בשלא אמר הכותי מנין המתים וודאי הך דקולר הוי חידוש ורבותא טפי דאיכא למיחש דילמא לא כולם מתו והכותי אינו אומר המנין משא"כ בהך דששים דהכותי אומר בהדיא ששים אלא וודאי דמפרשי לעובדא דקולר נמי בשעדות העכו"ם ברורה דעל כולם הוא מעיד שמתו וכגון שאמר להם מנין המתים וכמ"ש והשתא א"ש דבהנך תלתא עובדי בכל חדא איכא רבותא טפי מקמייתא דהך חששא דאיכא בקמייתא איכא נמי בכולהו דאפי' אומר הכותי המנין אכתי איכא למיחש דילמא קצת מהם אזלי לעלמא ואחרים נתחברו עמהם למלאות המנין והם מתו אפ"ה לא חיישינן כמו דלא חיישינן קמייתא. ועוד איכא נמי רבותא בכל חדא דהם רבים ואית להו קלא ואפ"ה סמכינן אעדות כותי. ובעובדא בתרא איכא טובא טפי ואיכא קלא טובא ואפ"ה סמכינן אכותי. כן נראה גם לדעת הרא"ש:

ואחרי כל אלה נבוא לבאר מה שעולה מכל זה לענין הדין ומה שיש ללמוד מהם בעובדא דידן עפ"י העדיות המבוארים בגביית ב"ד ועל איזה מהם נסמוך בשריותא דהנך עגונות בפירוד או בחיבור העדיות הנה לפי מ"ש דעת הרי"ף והרא"ש בשוה בענין זה דבהנך עובדי ליכא אלא סי' המנין והמקו' ואמנם דעת הרא"ש מבואר' דבמקו' הליכתן לחוד סגי אע"ג דאין הכותי יודע מקום יציאתן ואינו מזכירו בדבריו כלל ואפ"ה לא חיישינן דילמא הנך אזלי לעלמא. ואחריני הוא דבאו לכאן להלוך בדרך הזה לאותו מקום ממקום אחר. דכל כי האי לא חיישינן. וכמש"ל בס"ד דמוכח כן מדברי הרא"ש בתשובה. אבל דעת הרי"ף אינו מבואר כן להדיא דיש להסתפק דמפרש לשון הש"ס על הדרך שפירשתי לעיל בס"ד לדעת הרמב"ם. איברא דראיתי בתשובת כנסת יחזקאל שכ' שם בתשובה הנ"ל. דהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בגמ' והיה גורס בעובדא קמייתא חבל על יהודי שיצא עמי ממקום פלוני וכו'. ומה"ט כתב הרמב"ם דבעינן כן דווקא. וא"כ לפ"ז ליכא לאיסתפוקי בדעת הרי"ף כלל דהרי כ' להדיא הגי' שהיא לפנינו חבל על יהודי שהלך עמי וכו'. ואמנם לא ידענא מנ"ל הא מילתא דהיה לו להרמב"ם גירסא אחרת או משום דקשיא ליה אדברי הרמב"ם. כבר כתבתי בס"ד ליישבן אפי' אי גריס כגי' הרי"ף והרא"ש. ותו אי אתינן למימר דהיה לו גי' אחרת בעובדא קמייתא. ע"כ צריכין אנו לומר ג"כ שהיה לו גי' אחרת גם באידך עובדא. דהא בהך דקולר כ' ג"כ ואמר עשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני וכו' וע"כ שנצטרך לומר שגרס בגמ' כן. והחילוף בגמ' בגי' זו יהיה חילוף גדול דנצטרך לומר דגרס מעשה בקולר של ב"א שהיו מהלכין מאיזו מקום מפורש לאנטוכיא. וכן באמירת הכותי נצטרך לגרוס חבל על קולר של בני אדם שהיו מהלכין ממקום מפורש לאנטוכיא. והוא מן התימא לחלף הגירסא כ"כ לחדש ריבוי כמה דברים שלא הוזכר בגמ' לפי גי' הרי"ף והרא"ש. ולא הוזכר בשום ספר גי' כזו. וע"כ נראה יותר כמ"ש דהגי' שוות ומחלוקתן של הרמב"ם והרא"ש הוא בפירושן של הדברים. וכמש"ל בס"ד. ולפ"ז אכתי איכא לאיסתפוקי בדעת הרי"ף האיך ס"ל בפירוש הדברים. אם כפי' הרמב"ם או כפי' הרא"ש. אבל מסתימת לשונו יותר נראה דמפרש כפי' הרא"ש. דאי הוי ס"ל לפרש כפי' הרמב"ם הך מילתא הו"ל לפרושי ולא למסתם אע"ג דבלישנא דברייתא סתומי לה מסתם מ"מ להרי"ף הו"ל לפרושי. דאין דרכו לסתום אלא לפרש ומדלא פי' כלום נראה יותר דמפרש לה כפשטה וכפי' הרא"ש. ולפ"ז יהיה דעת הרי"ף והרא"ש שוין בזה. דלא חיישינן דילמא זה שהלך עמו נפרד והלך לעלמא ואחר נתלוה עמו אח"כ אע"ג דלא בזאר הכותי להדיא שעל זה שידענו שהלך עמו הוא דקאמר. וכן באידך עובדא דקולר נמי סגי בסי' מנין והמקום שמהלכין אליו. ולא בעינן שיאמר הכותי מקום יציאתן. ואפ"ה לא חיישינן לאחריני ממקום אחר:

ואמנם עדיין נראה משינוי לשונם שבין הרא"ש והרי"ף שיש מחלוקת ביניהם בדבר אחר דהרא"ש בפסקיו כ' בהך עובדא דששים בני אדם וכו'. ובא כותי ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר וכן הוא הלשון בגמ'. וכן נראה מדבריו בתשובה שם שכ' אלא שידעו שפלוני ופלוני היו מהלכין באותו הדרך וכו'. ולפ"ז משמע דלא בעינן שידע הכותי ויאמר להדיא שהיו מהלכין למקום פלוני ידוע אלא כל שאומר שבאותו דרך שהולכין למקום פלוני מתו כך וכך אנשים שהיו הולכין יחד סגי בהכי ולא חיישינן לאחריני שהיו מהלכין באותו הדרך מנין כזה. אבל הרי"ף גורס גם בהך עובדא דששים ב"א בהאי לישנא חבל על ששים ב"א שהיו מהלכין לכרקום ביתר וכו'. וכן הרמב"ן בס' המלחמות ס"פ האשה שהלכה כ' הך עובדא ג"כ בלשון הזה דלפ"ז יש לומר דבעינן דווקא שיאמר הכותי להדיא שהלכו למקום פלוני. והיינו ששמע מהם שהם הולכין למקום פלוני והכי הוי סי' טפי שאלו הם שידענו שהיו מהלכין למקום פלוני. דהשתא איכא סי' מנין מפורש. וסי' המקום מפורש משא"כ כשאין הכותי יודע ומגיד המקום מפורש שהלכו לשם. אע"ג דמגיד הדרך שהולכין בו למקום פלוני. מ"מ אין זה סי' מקום מפורש דאולי גם בדרך הזה הולכין גם למקום אחר שיש מקום קרוב מזה באותו דרך ממש או איזו מקום מן הצד שהולכין בדרך הזה גם לאותו מקום. ואיכא למיחש דילמא אחריני נינהו שהיו הולכין למקום אחר בדרך הזה. ואין כאן סי' מקום מפורש כלל. וא"כ הוי משמע לדעת הרא"ש דעיקר אסי' מנין לחוד סמכינן. ואיברא שבתשובת משאת בנימין סי' מ"ד כ' כן שיש לסמוך אסי' דמנין לחוד והביא ראיה מהך דמחרוזות של דגים דמנין הוי סי' יע"ש. ועל היתר זה סמך עצמו בתשובת עבודת הגרשוני סי' ע"ב להתיר