קדושת יום טוב (ליפמן) נ

שיירתא והוחזקו שני יב"ש לכו"ע חיישינן כל ששהה כ"כ שאפשר לאחר לעבור דרך שם והרי הדברים ק"ו ומה התם שאין לחוש אלא לאיש א' ששמו כשמו ואפ"ה חיישינן וכ"ש הכא דאיכא למיחש לרובא דעלמא ואם באנו לחלק בין גט דאפשר לכתוב גט אחר דאין שם חשש עיגון להך הגהה דאיכא עיגון ח"כ היכי מייתי אביי ועיין במלחמות ס"פ האשה ראיה מגט להך דיצחק ריש גלותא שהלכה שכ' שם הרמב"ן ותו מי לא עסקינן בגט נמי בגוונא להדיא שאין לחלק בין גט דאיכא עיגון כגון בגט שהביא שליח למת והביא ראיה מהך מארץ מרחק והבעל הלך לעלמא דאביי דאייתי ראיה מגט ואפ"ה חיישינן וודאי וכ"ש דתיקשי טפי להך דיצחק יע"ש היטב למאי דקיי"ל גבי גט דחיישינן בשכיחי ואף שהרא"ש בפ' כל הגט שיירתא ואע"ג דלא הוחזקו ועוד כתב לחלק בין גט למיטה קשה מכמה סוגיו' בבבא מציעא דאפי' בחילוק זה שכ' יע"ש התם שיירתא ואע"ג דלא הוחזקו ועוד דווקא דמיירי בבעל עצמו יקשה מכמה סוגי מציע' דאפי' אבל גבי שליח אין לחלק בממונא חיישינן ואין בו צורך להאריך. וכמ"ש וכ"כ צ"ל כן כי ויותר מזה קשה מהך דכ' הרשב"א היכי דלא תיקשי עליו במשאל"ס והביאו הב"י בסי' הנ"ל סוגיא דיבמות דיצחק ר"ג אהך דאיתא בגמ' מעשה בא' ששלשלוהו וכקושיית הרמב"ן. אלא לים ולא עלתה בידם אלא רגלו וכו' צ"ל דהתם בשליח שאבד והרשב"א כ' מסתברא שקשרוהו ברגלו מיירי דאיכא נמי עיגון והעלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו והרד"ה שחילק בענין אחר הקשה הרמב"ן שפיר:

מצודה בים ולא עלתה בידם אלא רגלו או אפי' כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחיישינן שמא זה הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר היא. והביא ראיה לזה דחיישינן שמא אותו הלך לו וזה אחר היה וכו' וכן נראה שכוונת רבינו בשידוע להם שאותו האבר הוא מאותו האיש וכו' עוד כ' הב"י שם בשם הנימוקי יוסף וז"ל הא דאמרינן תנשא משום דכיון ששלשלוהו הם ברגלו הא וודאי רגלו היא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה והעלה רגל א' מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו אלא א"כ יש להם בו סי' מובהק שאני אומר רגל אחר היא כדמוכח מההיא עובדא ומההיא דשני ת"ח וכו' עכ"ל הב"י שם יע"ש. והרי הדברים ק"ו ומה משאל"ס דמדאורייתא אפי' לא העלו ולא נמצא שום אדם אשתו מותרת ולא חיישינן דילמא יצא משם וניצול ומה"ט אם נשאת לא תצא ואין כאן אלא איסור דרבנן ואפ"ה אם מצאו אדם שם והעלהו כל שאין בו סי' מובהק חיישינן דילמא האי אזיל ליה והאי אחר הוא שנטבע כאן וזה וודאי דהולכי ימים אע"ג דשכיחי טובא כמו הולכי דרכים מ"מ נטבעים בים לא שכיחי כ"כ ואפ"ה חיישינן. כ"ש הך דאי לאו שנמצא הרוג כללי וודאי דמדאורייתא אשתו אסורה אע"ג דנאבד ולא ידענו להיכן הלך ואיכא הכא איסור דאורייתא פשיטא דאם נמצא הרוג כל שאין בו סי' מובהק לגמרי דחיישינן דילמא זה הלך לעלמא ואחר הלך בדרך זה ונהרג ומה התם דמטביעת איש זה ידעינן וודאי שנטבע כאן ומשום טביע' דאחר לא ידעינן לא בכאן ולח במקו' אחר ואפ"ה חיישינן כ"ש הכא דלא ידעינן אלא שהלך פלוני בדרך זה ותו לא ידעינן מה היה לו ומהליכת אחרים וודאי ידעינן דטובא איכא עוברי דרכים בכל המקומות פשיטא שיש לחוש דילמא א' מעוברי דרכים בא לכאן ונהרג וזהו ק"ו שאין עליו תשובה. וזה וודאי לא מסתבר שיהא הרא"ש חולק גם בדין זה על כל אלו הראשונים ועוד דראייתם ברורה מהך עובדא דשני ת"ח דאיתא כן להדיא דף קט"ו דבלא סי' מובהקים חיישינן בכה"ג דילמא הנך אזלי להו והני אחריני נינהו וגם הרא"ש בפסקיו כ' שם כן בפשיטות. ולא מצינו שום חולק בדבר ודוחק וודאי לחלק משום דהתם איכא למיחש דלמא נטבע אחר מקודם זה כבר משא"כ הכא שלא נמצא הרוג כאן אלא בזה הזמן דמה לי אי איכא למיחש לאחר מכבר קודם שנטבע זה או איכא למיחש להשתא דילמא באותו זמן בא אחר לכאן. דבכל עת וזמן עוברי דרכים שכיחי וכי נתת דבריך לשיעורים אם נמצא שם הרוג באותה שעה או יום או שבוע או חודש. ובאותו מעשה דקולר לא הוזכר שום זמן. ולדעתי הדבר ברור שאין לסמוך על פסק זה כלל וכלל ולא עלתה על דעת הרא"ש מעולם להתיר דבר כזה. ומה שהביא בתשו' מהרי"ו מהך מעשה דר' אשר שהתיר הרא"ש ונראה מדבריו שעיקר מה שסמך הרא"ש היינו ממה שידענו שזה ה"ר אשר הלך באותו הדרך. שמה שהראה להם התו' לא כלום היא משום דחיישינן לשאלה או העתקה הוא מן התימא דהרואה בתשובה זו של הרא"ש יראה להדיא דלא כדבריו שהרי התם אמר להם אותו ר' אשר שהוא בא מטולטילה. ושלמד לפני הרא"ש מלבד מה שהראה להם גם תוס' מקצת מס' שחיבר הרא"ש. ולשון הרא"ש שם בעיקר ההיתר ז"ל. יראה לי שאשתו של ר' אשר מותרת לינשא כדאיתא בהדיא בשילהי יבמות וכו'. והביא שם העובדא דיונתן בן ארי' מכפר שיחין. וסיים הדבר וכן בנידון זה שהגיד להם שמו ושלמד הנה אצלנו והראה להם וכו'. הרי נתברר לנו שאותו ר' אשר שיצא מכאן מת ואנו מעידין. וידוע לכל בני חבורתנו שמיום בואי לכאן לא בא שום אדם ללמוד לכאן ששמו ר' אשר אלא אותו ר' אשר בר רב סיני וכו' לפיכך כיון שידוע לנו שר' אשר בא מארצו ולמד פה אצלנו והועד עליו שמת. אשתו מותרת עכ"ל. ותשובה זו הביאה הטור באהע"ז סי' קי"ח באורך וכתובה בשלטי הגבורים סוף יבמות יע"ש. הרי להדיא שעיקר היתר שסמך עליו הרא"ש הוא על דבר ברור שאין בו פקפוק וחשש כלל ואין משם שום צד ראיה להך דמהרי"ו ואין להאריך עוד:

ונחזור לעניננו לשיטת הרא"ש בהעובדא דקול על מה סמכו דהנהו אינהו נינהו דידעינן מינייהו ולא חששו לחבורה אחרת דאתו מעלמא וגם לא חששו דילמא לאו כולם שהלכו מתו אלא מקצתן ומקצתן או חד מינייהו אזיל ליה כיון שהכותי לא הגיד להם מנין שמתו. והיותר נראה בעיני שוודאי מיירי שהכותי הגיד להם מנין המתים דע"כ ידע הכותי מנין המתים שהרי אומר וקברתים כיון שקברן וודאי יודע כמה היו שהרי עסק בהן וקברן והיודעין מהקולר שהלכו והעידו בפני ב"ד מידיעתם שפלוני ופלוני היו וודאי ג"כ ידעו כמה אנשים היו באותו הקולר שהרי התירו נשותיהן של כל א' וא' וכיון דע"כ העדים ידעו מהמנין שהלכו. והכותי המסל"ת נמי ע"כ ידע מהמנין של הקולר שמתו וכמ"ש סתמא דמילתא הגיד נמי הכותי מנין האנשים שמתו שהרי הוא אומר שקבר את כולם וודאי דאמר גם המנין כמה היו ושכולם מתו ושקבר את כולם ומה שלא הוזכר בגמ' בהך עובדא מנין האנשים שהיו באותו קולר כמו שהוזכר באידך עובדא דששים בני אדם יש לומר בזה דהמספר המעשה ההוא הוא דלא ידע ממנין הקולר ההוא בבירור ומשו"ה לא הזכיר להדיא המנין ההוא אבל אותו הבית דין שהתירו בעת ההיא הם וודאי ידעו ממנין של הקולר והעדים המעידים שראו אותן הגידו המנין שראו והכותי המגיד ג"כ וודאי ידע וגם הגיד המנין ההוא. והמספר המעשה דהיינו אבא יודן הוא לא זכר בבירור באותו פעם או לא ספרו לו להדיא גם המנין ומשו"ה לא הוזכר המנין להדיא בסיפור המעשה ובאידך עובדא שהיה גם המספר המעשה דהיינו אבא יודן זוכר מהמנין ההוא הזכירו להדיא בדבריו ואולי גם הרי"ף היתה הגי' לפניו קולר סתם. ומפני שנראה לו שבוודאי מיירי בכה"ג דידעו המנין וגם הכותי הגיד המנין שמתו מפני זה שינה קצת וכ' בקולר של