קדושת יום טוב (ליפמן) מו

הרי להדיא דס"ל להרא"ש דלא בעינן שיאמר הכותי להדיא שאותו האיש שראיתם הלך עמי כאן הוא שמת. אלא בשהלך עמי סתם סגי ולא חיישינן דילמא הך אזיל ליה והאי אחרינא הוא וכמו שביאר להדיא וא"כ קשיא מ"ש מהך דשחורים ולבנים דלמאי דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב חיישינן התם דילמא הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו וכמש"ל והנראה בעיני דלפ"ז ע"כ צריך לחלק דהכא עדיפא מקרוב ודמיא להיכא דמצאן במקומן דלא חיישינן לדילמא הנך אזלי והני אחריני נינהו משום דמקומן מוכיח עלייהו דאינהו נינהו וה"נ הך דהלך עם הכותי העכו"ם מוכיח עליו שזהו דידעינן שהלך עמו הוא שמת ולא אחר דלא חיישינן שמא אח"כ נתלוה עמו אחר דומיא דלא חיישינן התם כשהן במקומן דילמא אחריני באו לכאן והנך אזלי. ה"נ הך דנתלוה עם הכותי הו"ל כאלו העכו"ם הוא מקומו ממש ומוכיח עליו ועדיף מקרוב ואפי' מקורבא דמוכח דהכא כמקומו ממש חשבינן ליה כיון דחזינן להו כהדדי שנתחברו כאחד להלוך בדרך ונראה דה"ה נמי גבי גוזלות אם היה מכיר אחד מהם היו כולם מותרים דהא' מוכיח על כולן כיון דמתחילה היו ביחד והשתא נמי מצאן כולן ביחד עם זה ואפשר לומר שזהו כוונת ר' ירוחם שכ' אהך דגוזלות וז"ל וכל זה מיירי שאין מכירן עכ"ל והביאו ב"י בסי' תצ"ו באו"ח וכ' עליו ופשוט הוא ובאמת לפי הנראה לא היה לר' ירוחם לכתוב זה כלל דאין בו שום צורך דפשיטא שאם מכירן שהם מותרין ולפי מ"ש יש לפרש דה"ק דכל זה מיירי שאין מכירן כלל ואפי' א' מהם אינו מכיר לאפוקי אם מכיר אפי' א' מהם כולן מותרין. וכמ"ש דא' מוכיח על חבירו שראינום יחד אמנם לשון השו"ע שם שכ' אהך דגוזלות אסורים אא"כ מכירן עכ"ל האי לישנא משמע דבעינן שיכיר אותן את כולן דווקא אבל בהכיר א' מהם לא סגי אלא אמרינן האי הוא דלא אזיל לעלמא אבל אינך אחריני נינהו ונתחברו לגבי האי ובאמת לשיטת הרמב"ם בהך דישראל וכותי כן הוא דאין הא' מוכיח על חבירו ובשו"ע באהע"ז כ' כלשון הרמב"ם ואין לחלק בין יונים דעבידי לפרוח לבני אדם דבגמ' בבא בתרא מדמינן להו דמייתינן עלה הך דעיר הקרובה אל החלל יע"ש ואין להאריך כאן:

ואמנם אכתי קשיא לי אפי' אי נימא דהך דנתלוה עם הכותי הו"ל כסי' מקום ממש. ודומיא דהך דמצאן במקומן גבי גוזלות. אכתי תקשה לפי מה שהוכחנו לעיל דסי' מקום גרוע מסי' מובהק קצת שבגופו. א"כ הכא דאפי' אסי' מובהק שבגופו לא סמכינן כל שאינו מובהק לגמרי. כ"ש דלא נסמוך על סי' מקום. ועוד דתיקשי מהכא למ"ד גבי מציאה מקום לא הוי סי' דהך דהכא ברייתא היא וכמש"ל והיא שנויה בתוספתא ס"פ בתרא דיבמות. ומיהו הא לא קשיא. דתיקשי עליה נמי הך דגוזלות דמוכח מתני' דיו"ט שם דאם מצאן במקומן לא חיישינן משום דמקום הוי סימן. דיש לומר דהתם נמי איכא מנין סי'. דהתם מיירי שמצא אותו מנין שהניח. מיהו אכתי תיקשי עליה מהך דשלשה ומצא שנים דמותרין דאין שם סי' מנין. וליכא שם אלא סי' מקום וסמכינן עלה. וע"כ צריך לחלק בין מקום דשובך למקום סתם. דמה שהן בתוך השובך שהניחן עדיף טפי מהך דמקום סתם שעל הארץ. ואין להאריך בזה כאן. ואמנם בהך דישראל וכותי צ"ע אם יש לחלק אפי' אי נימא דמה שנתלוה עם הכותי הוי כסי' מקום מ"מ לא עדיף מסתם סי' מקום. ואמנם באמת נראה דוודאי עדיפא ויש להביא ראיה מהא דתניא בבא מציעא (דף כ"ה) מצא דבר שאין בו סי' בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז ופירש"י דחייב להכריז על הכל עכ"ל. ואם בא א' ואמר ששניהם שלו ונתן סי' על הדבר שיש בו סי' צריך להחזיר לו את שניהם. וכן מוכחת שם הסוגיא למסקנא דמסקינן הא דאית לה אוגנים וכו'. והיכא דאית לה אוגנים הוא דלא תלינן דמהך כלי נפיל. משום דאוגנין הוי מעכבי קצת בתוכו. אבל היכא דלית לה אוגנין דאיכא למימר דמהך כלי נפיל לחוץ תלינן בהך כלי ומהדרינן לבעל הכלי. ואע"ג דאיכא למימר נמי דילמא דאחריני נינהו. ואית לן למיתלי ברובא דעלמא. אפ"ה לא תלינן ברובא דעלמא אלא מהדרינן לבעל הכלי משום דמה שהן בצד הכלי מוכחת עלייהו הכלי דשל בעל הכלי הן וכן מוכחין כל דברי רש"י בסוגיא זו וכן הוא להדיא בדברי הרי"ף שם. דכל שאין הוכחה להיפך אמרינן דשל בעל הכלי הן אם לא שיש הוכחה דשל אדם אחר הן יע"ש היטב בדבריו. ואיברא דלשון השו"ע בחו"מ סי' רס"ב מראין הדברים להיפך. והוא לשון הרמב"ם יע"ש. ואמנם לפי שיטת רש"י והרי"ף שם נראה להדיא דע"כ צריך לחלק בין הך דהכא להך דרוב וקרוב דהתם בבבא בתרא שם לר"ח דס"ל דהולכין אחר הרוב לא מהדרינן אבידה להאי דקרוב אלא אמרינן דילמא מאחר נפל. ואזלינן בתר רובא דעלמא. אם לא היכי דליכא למיתלי ברובא דעלמא. וכדאיתא בסוגיא שם גבי ניפול יע"ש. וע"כ צ"ל דהך שהם בצד הכלי וסמוך לו ממש עדיפא מקרוב דהתם ואפי' מקורבא דמוכח וכן בהך דגוזלות דמס' יו"ט אע"פ שהן קרובין לקן. וכן אלו דאתהפוכי אתהפיך אע"פ שהן בתוך הקן. מ"מ כיון דאיכא מחיצה מפסקת לא הוי אלא כמו קרוב דר"ח [ועיין במ"א סי' תצ"ו] ול"ד להך דכלי ולפניו פירות. מיהו הך דגוזלות בלאו"ה ניחא. דהא חיישינן להחמיר. מיהו בכך דניפול וודאי ע"כ צריך לחלק בין הך דכלי ולפניו פירות דתרוייהו לענין מציאה איתמר. וכיון שכן ה"ה בהך דבכותי וישראל שפיר הוי סי' הך דשהלך עמו לחוד ודומה להך דדבר שאין בו סי' בצד דבר שיש בו סימן. ול"ד להך דרוב וקרוב וכמ"ש:

והנה לכאורה היה נראה דיש מכאן ראיה למ"ש בתשו' משאת בנימין סי' ה' דהיכא דמצאו כמה הרוגים ולא הכירו אלא א' מהם. דסמכינן דהנך כולהו הם שראינו שהלכו עם זה שמכירין ולא תלינן באחריני כיון שמצאן יחד זה אצל זה יע"ש וזה להך דדבר שאין בו סי' בצד דבר שיש בו סימן. ואמנם אחר העיון נראה דאדרבא משם יש להביא ראיה להיפך. מדכ' הרי"ף שם בבבא מציעא. דהיכא דליכא הוכחה דלאו מן הכלי נפלו חיישינן דילמא מן הכלי נפיל והם של אדם אחר יע"ש. ומדכ' לישנא דחיישינן משמע להדיא דספיקא הוי אלא משום דהוי ספיקא דאורייתא דאיכא מצוה דהשבת אבידה אזלינן לחומרא ודילמא הן של אדם אחר וחייב להכריז וכן נראה מלשון הרא"ש שם יע"ש ועיין בסמ"ע סי' רס"ב אלמא דאין זה דבר ברור לומר שמה שהן זה בצד זה לומר דוודאי מן הכלי הם שנפלו ממנו דא"ל דילמא של אדם אחר הם ומרובא דעלמא אתו והכא משום דאזלינן לחומרא וא"כ היכא דאיכא חומרא להיפך למימר דילמא מעלמא אתו חיישינן נמי להיפך ובזה ניחא בפשיטות גבי הך דגוזלות דמס' יום טוב דלר"ח דס"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב הוי דינא במצאן לפני הקן דחיישינן דילמא הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו ואע"ג שהן אצל הקן בסמוך ממש ודומה ממש להך דכלי ולפניו פירות והיינו משום דהכא הוי איפכא להחמיר אזלינן לחומרא וחיישינן דילמא מעלמא אתו ואע"ג דמוקצה דרבנן הוי אזלינן ביה לחומרא משום דהוי דבר שיש