קדושת יום טוב (ליפמן) מה

סגי בהלך עמו בלבד. ומנ"ל להרמב"ם דבעינן שיצא עמו ממקום פלוני. וראיתי בזה בתשובת משאת בנימין שכ' בסי' מ"ד דלאו בדווקא כ' הרמב"ם כן יע"ש [וע"ש שהוא בעצמו מסתפק בזה ולא ברירא ליה לפרש כן]. ואני לענ"ד אינו נוח לי לומר כן. דאלו לא הוי נפ"מ לדינא בשינוי לשון זה ששינה מלשון הש"ס הוי לן למימר כן אבל כיון דאיכא נ"מ טובא לדינא כמ"ש לא הו"ל להרמב"ם לשנות מלשון הש"ס:

ומה שנראה בעיני בזה הוא דהרמב"ם לא ניחא לפרש דמיירי באמר העכו"ם סתם בלשון הזה באופן דה"ל למיחש דאחר נתלוה עמו ואחר הוא שמת וזה שידענו נפרד ממנו דבכה"ג הו"ל למיחש וודאי באיסור דאורייתא ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן במס' יום טוב דף יו"ד ע"ב אמתני' דזימן שחורים וכו' פשיטא אמר רבה לא צריכא שזימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מ"ד וכו' קמ"ל הנך אזלי לעלמא והנך אחריני נינהו לימא מסייע ליה לר"ח דאר"ח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב כדאמר אביי בדף וכו'. מוכח להדיא לר' חנינא דס"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב א"צ לאוקמי בדף ואפ"ה חיישינן דילמא הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו. ואע"ג דהוי קורבא דמוכח וכמ"ש התוס' בבא בתרא (דף כ"ג ע"ב) דהרי היו כאן מתחילה שחורים ולבנים ומוכח דהני נינהו ואפ"ה אזלינן בתר רובא דעלמא ואמרינן הנך אזלי לעלמא והנך אחריני נינהו וכיון שכן בהך דכותי וישראל שהיו מהלנכין בדרך נמי בכה"ג הוי דישראל זה שראינו עמו הו"ל קרוב מפני שראינו אותו אצל הכותי והשתא ידענו שישראל א' שהיה אצל הכותי מת. והספק בידינו אם זה הוא הישראל שראינו אצל הכותי הוא שמת או ישראל אחר הוא שבא אצל הכותי מרובא דעלמא והוא שמת ואותו הישראל שהיה קרוב אזיל לעלמא דומיא דהך דשחורים ולבנים בתוך הקן אלא דאיתהפוכי איתהפוך אלמא משום דשלא במקומן הן חישינן להנך אזלי לעלמא והנך אחריני נינהו לר"ח דס"ל דאזלינן בתר הרוב וה"נ שלא במקום שראינו אותם קרוב יחד היה המעשה ואיכא לאיסתפוקי בהאי דידעינן ביה דקרוב הוי אצל הכותי או ברובא דעלמא והאי אזיל לעלמא והך דרובא דעלמא בא לכותי והלך עמו ומת דלר"ח הוי לן למיזל בתר רובא דעלמא וכיון דקיי"ל כר"ח וכמש"פ הרמב"ם וכל הראשונים ה"נ הו"ל למיחש דילמא הך אזיל לעלמא. והאי אחר הוא דאית לן למיזל בתר רובא דעלמא ואי"ה יתבאר עוד מזה אם יש לחלק ביניהם ואמנם בדעת הרמב"ם יש לומר דס"ל דאין לחלק ומה"ט מפרש להך מעשה דה"פ דבא עכו"ם ואמר יהודי שהלך עמי מת היינו שבא הכותי לאותן האנשים שראו אותו שהלך עם הישראל ואמר להם אותו יהודי שראיתם שהלך עמי הוא מת וקברתיו ואדלעיל קאי מעשה בישראל וכותי שהיו מהלכין בדרך וע"כ מירי בראו אותן מהלכין יחד והיו הרואין מכירין את הישראל מי הוא ועל זה קאי בא עכו"ם ואמר היינו שאמר לאלו שידעו וראו שהישראל שראיתם שהלך עמי הוא מת ומדוקדק לשון הברייתא דקתני חבל על יהודי שהיה עמו בדרך שמת וקברתיו וה"פ חבל על אותו יהודי שידעתם שהיה עמו בדרך חבל והספד עליו ומהו ההספד שמת וקברתיו וזהו ממש כדברי הרמב"ם דבכה"ג ליכא למיחש דילמא אחר הוא שנתלוה עמו אח"כ דהא על אותו הידוע להם שהלך עמו קאמר ומתיישבין נמי בזה דברי הרמב"ם בהך דקולר דמפרש לה דומיא דהך דרישא דמעשה בקולר וכו' דהיינו שבמקום א' ידעו שאלו הלכו לאנטוכיא ובא כותי לאותו מקום ואמר לבני העקום חבל על קולר של בני אדם שידעתם דהיינו שיצאו מכאן והלכו לאנטוכיא והיינו הלשון שהלכו לאנטוכיא שידעתם שהלכו לאנטוכיא והיינו כמו שכ' הרמב"ם שאומר שיצאו ממקום פלוני והלכו למקום פלוני ומיהו אכתי בעינן כל הנך סי' ולא דמי להך דשיצא עמי דהתם ליכא לאיסתפוקי באחר כיון שיצא עמי קאמר וראינו שזה יצא עמו משא"כ ביצא מכאן בלבד דאכתי איכא לאיסתפוקי דילמא אחר נמי יצא מכאן ולהכי בעינן כל הני סי' דהיינו סי' המנין וסי' הקולר ושהלכו למקוים פלוני זהו מה שנלענ"ד בדברי הרמב"ם בפי' הסוגיא לדעתו ובענין הך דסי' דאסורים בקולר דלא תיקשי ליה אידך עובדא נראה לי מהא דהרמב"ם לא הביאה בהלכותיו כלל דה"ט דספוקי הוי מספקא ליה אי דפליגי אהדדי והנך הגהה ועיין במלחמות ס"פ שהתירו בעובדא קמייתא ס"ל דבלא האשה שהלכה שהביא הך סי' דקולר לא הותרו והנך דעובדא עובדא דששים בני אדם אחריתא ס"ל דאפי' בלא סי' דקולר וכ' שם שזמן זה היה שעת נמי הותרו נשותיהן דאל"כ לא הוי מלחמה וחירום יע"ש ליה לאתויי הך מעשה דקולר כלל שהביא, מזה ראיה, להך דכ"ש הוא מאידך או דאיכא נמי עוד דעד א' במלחמה וא"כ יש טעמא אחרינא שהתירו בהך עובדא לומר כיוון דהיה שעת אפי' בלא סי' דקולר ומשום הך ספיקא חירום דלא שכיחי עוברים לא הביאה בהלכותיו כלל ופסק להחמיר ושבים כלל להכי סמכי על כעובדא קמייתא דבעינן נמי סי' דקולר סי' המנין והמקום בלבד כן נלענ"ד בדעת הרמב"ם דלפי דעתו ולא חששו לאחרים וע"ש לא סמכינן אלא בכה"ג דאמר עוד מה שהביא מלשון הכותי המקום שיצאו משם ושהלכו הכיר את כולם שמתו לשם וסי' המנין ועוד סי' אחר או באופן דליכא למיחש אסורים בקולר או סי' אחר דהיינו לאחרים כלל יע"ש היטב שנושאין גמלים דבכה"ג סמכינן דהני ואפשר דהיינו טעמא דלא נינהו ולא חיישינן לאחריני דילמא הביא הרמב"ם בהלכותיו איתרמי נמי בכה"ג ממש:

מפני שהוא דבר פשוט ואין להאריך כאן ודוק :

ודעת הרי"ף נראה דס"ל דלא בעינן סי' דקולר ומפרש קולר היינו חבורה וכמו שפי' רש"י והיינו מדהביא בהלכותיו גם הך עובדא דששים בני אדם אלמא דס"ל דלא פליגי ואי דיש איזו טעם לחלק הו"ל להרי"ף לפרושי טעמא דאידך עובדא ומדלא פי' כלום נראה יותר דס"ל לפרושי כפי' רש"י דקולר היינו חבורה ולא בעינן שום סי' אחר בהדי הך דמנין ומקום מיהו בהא וודאי אכתי איכא לאיסתפוקי בדעת הרי"ף אי ס"ל דבעינן נמי שיאמר המקום שיצאו משם ומפרש להנך עובדי כמ"ש לדעת הרמב"ם או דמפרש להו כפשוטו שלא אמרו אלא קולר של שני ב"א שהלכו לאנטוכיא ולאודועי לשומעים הוא דקאמר וסגי בסי' מקום הליכתן לבד. ונבאר עתה שיטת הרא"ש בהנך עובדי הנה בהך עובדא קמייתא דעכו"ם וישראל שיצאו בדרך אף דלשונו בפסקיו אין לו הכרע דיש לפרשו על הדרך שפי' לשון הש"ס לפי דעת הרמב"ם אמנם לשונו בתשובה נראה להדיא דלא ס"ל כדעת הרמב"ם בזה שכ' בתשובה כלל נ"א אהך דתלמיד א' וז"ל ועוד אמרינן בשילהי יבמות מעשה בישראל וכותי וכו' במעשה הראשון לא הכיר הכותי את היהודי ולא ידע את שמו אלא שאמר שיהודי נתלוה עמו בדרך ומת והיו עדים שיודעין שאותו יהודי נתלוה עמו עם זה הכותי ובאו לפני ב"ד ואמרו שפלוני נתלוה עם זה הכותי והנה הגוי אומר שמת והתירו את אשתו ולא הזקיקו ב"ד לחקור מן הכותי אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמו ואותו מת אלא כיון שאותו יהודי נתלוה עמו תלינן בוודאי שאותו היה שמת וכו' עכ"ל