קדושת יום טוב (ליפמן) מד

משום דמנין הוי. וכן פירש רש"י ותוספות שם:

ולפי זה אתיא נמי שפיר דלא תיקשי דילמא לא מתו כולם דלפי גי' זו הא אמר הכותי בהדיא חבל על קולר של שני בני אדם שמתו. והשתא נראה דגם הרמב"ם גרס כגי' הרי"ף רבו. מעשה בקולר של שני בני אדם וכו' ומה"ט כ' בלשון הזה. וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכו' ואמר עשרה בני אדם שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים וכו'. מתו כולם בדרך וקברתים. מתירין נשותיהן. וכן העתיק בשו"ע שם. והיינו הך דינא דקולר ומדכ' עשרה בני אדם וכן באמירת הכותי הצריך שיאמר עשרה בני אדם משמע להדיא שגורס כגי' הרי"ף. ואמנם וודאי מ"ש מנין עשרה הוא לאו דווקא דמשום סי' מנין וודאי דסגי בשנים. ובלא"ה אין טעם למנין זה דווקא. ומיהו מ"ש והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכו'. דמשמע להדיא דבכה"ג דווקא מהני והיינו משום דמפרש קולר היינו שאסורים בקולר. אמנם קשיא על זה מאידך עובדא דמייתינן בגמ' שם. ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר וכו'. הרי דהכא ליכא סי' אחר אלא מה שהם ששים ושהלכו לכרקום ביתר. ואפ"ה התירו נשותיהן בלא שום סי' אחר ומ"ש גבי עשרה בני אדם דבעינן נמי סי' דאסורים בקולר או סי' אחר. ואין לומר דס"ל להרמב"ם מדנקט הכא קולר ובמעשה אחריתא נקט סתמא משמע ליה דבדווקא נקט הכא ולא ניחא ליה לפרש דמעשה שהיה כך היה דמ"מ לא הוי ליה למיתלי קולר כיון דלא נ"מ מידי ולא בעינן ליה כלל. ועוד למה ליה למיתני כלל הך מעשה דקולר דכ"ש הוא מאידך מעשה דששים בני אדם דאפי' בלא סי' דקולר התירו. ומש"ה ס"ל דדווקא משום דששים היו וחבורה גדולה כזו אינו בנמצא כלל ומש"ה סגי בלא קולר ולא חיישינן לאחריני דנימא דילמא הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו משום דחבורה גדולה כזו קלא אית לה. והוי ידעינן מהך חבורה. ומדלא ידעינן מחבורה אחרת של ששים בני אדם שהלכו בדרך זו לכרקום ביתר אלא זו בלבד לא חיישינן לאחריני. ותו כיון דחבורה כזו אית לה קלא. אי הוי אזלי לעלמא נמי קלא הוי לה למילתא והוי ידעינן מינייהו להיכן הלכו. וכיון דהשתא לא ידעינן מינייהו ולביתר לא חזרו סמכינן עליה דוודאי הנך הם שמתו. ולהא לא חיישינן דילמא נתפזרו איש איש ואזלי לעלמא. כיון שבחבורה אחת הלכו. ומה"ט נמי לא חיישינן דילמא קצת מהם אזלי לעלמא ואחריני הוא דאיתחבר בהדייהו. דכולי האי לא חיישינן. אבל בחבורה קטנה דלית לה קלא לא סמכינן אסי' מנין ואסי' מקום לחוד. דאכתי איכא למיחש דילמא הנך אזלי לעלמא וחבורה אחרת כזו הוא שהלכו לשם ומתו ואנן דלא ידעינן מחבורה אחרת שהלכו בדרך הזה משום דחבורה קטנה לית לה קלא. ומהאי טעמא הוא דבעינן בעובדא קמייתא סימנים דאסורים בקולר. והשתא הוי אתי שפיר דנקט בברייתא הני תרי עובדי דכל חדא מינייהו אשמעינן מילתא אחריתא. וכמ"ש. דאם כן אכתי קשיין דברי הרמב"ם חדא דהוי ליה למיכתב נמי האי דינא דחבורה גדולה דסמכינן עלה אפי' בלא שום סי' אחר. כ"א בסי' המנין והמקום שהלכו לשם בלבד. כיון דבברייתא קתני לה לאשמעינן הך מילתא. ותו כיון דבעובדא קמייתא קתני שני בני אדם אי נימא דס"ל לחלק בדרך הזה שכתבתי א"כ מנ"ל דבחבורה של עשרה בני אדם נמי בעינן סי' דקולר דילמא דווקא בשני בני אדם שהיא חבורה הקטנה שבקטנות הוא דלית לה קלא ובעינן נמי סי' דקולר. אבל בעשרה בני אדם כאחד דילמא ההיא נמי חבורה גדולה מיקרי ואית לה קלא ולא בעינן סי' דקולר. ונהי דמפשט לא פשטינן לה מאידך עובדא להיתרא בלא סי' דקולר. דיש לומר ששים דווקא הוי חבורה גדולה. מ"מ ליכא למפשט נמי מעובדא קמייתא לאיסורא דאיכא למימר שנים דווקא וכמ"ש. ולא הוי להרמב"ם למכתב עשרה בני אדם כיון דלא פשיטא לן בעשרה דבעינן סי' דקולר. ולא הו"ל למכתב אלא כלישנא דברייתא דקתני שני בני אדם. וזה וודאי דוחק בעיני לומר שגירסתו אינה לא כגי' הרי"ף ולא כגי' הספרים שלפנינו והעתיקו כן כל הפוסקים קולר של בני אדם סתם. וגי' הרי"ף היא קולר של שני בני אדם. וגירסתו היא גי' אחריתא דגרס קולר של עשרה בני אדם. וס"ל לחלק בין עשרה לששים וכדרך שכתבתי. דזה לא אמרינן ליישב דברי' הרמב"ם כ"א מדוחק גדול. ואיברא דגם גי' זו דשני בני אדם לא ראיתי בשום פוסק ראשון ואחרון. דהרא"ש ביבמות שם כתב כלשון הספרים שלפנינו וכן בתשובה כלל נ"א הביא בלשון הזה. ושם מוכח דלא גרס שני בני אדם. וכמו שיתבאר אי"ה בס"ד. והגהות מרדכי בפ' אלמנה ניזונית הביא שם נמי הך עובדא וכתבה בלשון שלפנינו וכן כתב הב"י שם הך עובדא בהך לישנא. ולא ראיתיה כי אם בספר הרי"ף שלפני דאיתא שם בהאי לישנא שכתבתי. ומפני שלשון זה מתיישב לי יותר דלא תיקשי כל הנך קושיות שכתבתי שמתים לעיקר בדברי הרי"ף שבכוונה כתב כן. ולא תליתי בטעות סופר ועוד שגם דברי הרמב"ם נוטין כן. שכתב בהך דינא דקולר מנין ומספר של הבני אדם וכמו שהארכתי ואמנם לחדש עוד גי' אחרת אין עתי נוחה כלל. וקשיא לי עדיין מה שהוצרך הרמב"ם סי' דקולר או סי' אחר להך דעשרה בני אדם שהיו מהלכים למקום פלוני. ותו שכ' ואמר עשרה בני אדם שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני וכו' משמע דבעינן שיאמר הכותי שיודע שיצאו ממקום פלוני. ולא סגי בהך דהלכו למקום פלוני בלבד. דבהליכתן למקום פלוני בלבד אכתי לא הוי סי'. דאיכא למימר דילמא אחריני נינהו וממקום אחר באו לשם להלוך למקום פלוני ומתו שם. ומשו"ה לא ידעינן מינייהו. ומשו"ה בעינן נמי שיאמר שיצאו ממקום פלוני. דבהא וודאי לא חיישינן דילמא הנך אזלי לעלמא והנך אחריני נינהו שיצאו ממקום פלוני דוודאי הוי ידעינן להו במקום פלוני שיצאו משם עוד חבורה א' אסורים בקולר והם עשרה. ומדלא ידעינן במקום פלוני מיציאת חבורה אחריתא של עשרה בני אדם אסורים בקולר אלא מזו בעליהן של אלו לא חיישינן לאחריני כן משמע מדבריו. ואמנם קשיא לי דבהנך עובדי לא הוזכר כלל מקום יציאתן. לא במעשה ולא באמירת העו"ג. וגם הרי"ף לא הזכיר מזה כלל כ"א מקום הליכה בלבד. ומנ"ל להרמב"ם דבעינן נמי שיאמר העו"ג מקום יציאתן. ופשיטות הברייתא משמע להדיא איפכא דסגי במקום הליכתן בלבד. וכן בדין הראשון שכ' גבי איש כ' כהאי לישנא איש שיצא מכאן עמי וכו'. משמע דס"ל נמי דבעינן נמי שיאמר הכותי מקום יציאתו עם האיש ההוא. ובלישנא דגמ' ליתא אלא איש שהלך עמי משמע דלא בעינן שיזכיר מקום יציאתו עמו משם. ואיכא נפ"מ טובא דבשהלך עמי לחוד. אכתי איכא למיחש דלמא זה שידענו שהלך עמו נפרד ממנו ויצא והלב לו למקום אחר. ואח"כ נתלוה עמו איש אחר. וזהו שמת. לאפוקי אם אומר שיצא עמו ממקום פלוני. ואנו ידענו שזה האיש הוא שיצא עמו ממקום פלוני תו ליכא למיחש למידי וכן נזכר בפוסקים חילוק זה. ולפי לשון הש"ס מוכח להדיא דלא חיישינן לשמא נפרד זה ממנו ואחר נתלוה עמו משום הכי