קדושת יום טוב (ליפמן) מ

דמ"מ השתא הרי נהנה גופו מחסרונו של זה ואע"ג דלאו הנאת ממון הוי אפ"ה חייב דומיא דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אבל לשיטת ר"י אפי' גילה דעתו דבתורת הלוואה נותן נמי לא מצי למיתבעיה מה"ט דמצי למיטען הייתי מוצא אחרים וכו':

ולענין הלכה כבר הסכימו כל הפוסקים כדעת הרי"ף בהך דחצר דקיימא לאגרא וכמ"ש בב"י בחו"מ סי' שס"ג יע"ש וכן פסק בשו"ע בפשיטות כדעת הרי"ף בזה ועוד אפשר לומר דאפי' לדעת הר"י יש לחלק דגבי חצר ידוע בבירור שאין לו הנאת ממון דבכה"ג מיירי התם וכמו שפירש"י שם גברא דלא עביד למיגר שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר אבל הכא אין ידוע בבירור דאין לו הנאת ממון דמי יימר שהיה מוצא מי שיפרנסנו בחנם ונהי דלענין פורע חובו ש"ח אהני ליה ה"ט למיפטר היינו משום דהתם לא נהנה בעצמו מגופו של ממון חבירו אלא הנאה דממילא קאתיא סגי ליה בה"ט למיפטריה אבל הכא דהוא עצמו נהנה לא מיפטר בהך טענה שאינה ברורה ואין להאריך בזה דליכא נפ"מ לענין דינא כיון דכבר איפסקא הלכתא כהרי"ף בזה:

והנה היוצא מכלל דברינו אלה לענין המפרנס את היתום דאם הוא יתום שאין לו או אפי' יש לו מעט משלו שאם יתפרנס משלו עד שיגדיל לא ישאר לו כלום במה להרויח ולהתפרנס אחר שיגדיל דבכה"ג איכא מצוה לפרנסו אם עמד א' ופרנסו סתם אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו אחר שיגדיל ויהיו לו נכסים וזהו הדין דתשובת הרי"ף וכפי דעת ר' ירוחם וכבר כתבנו דגם הרשב"א מודה בזה משום דאמרינן סתמא לג"ח קעביד כיון דאיכא מצוה וגם התה"ד יש לומר דמודה בזה מיהו ביתום עשיר שיש לו משלו הרבה יותר מכדי פרנסתו עד שיגדיל דבכה"ג ליכא מצוה לפרנסו בחנם לא אמרינן דהמפרנסו סתם לג"ח קמכוין אלא דינו כשאר כל אדם דאם יש לו יכול לתבוע ממנו וכל זה ביתום שעדיין אינו גדול שאינו בן י"ג שנה אבל אם הוא גדול בן י"ג שנה דינו ככל אדם דאם יש לו משלו כדי שיוכל להרויח ולהתפרנס משלו. אין בו מצוה לפרנסו וכל המפרנסו סתם יכול לתבוע ממנו וכמ"ש ר' ירוחם ופסק ב"י ורמ"א ביו"ד סי' רנ"ג ואם אין לו משלו הוי ליה נמי כשאר כל אדם וכמו שפסק שם דהמפרנס את העני אינו יכול לתבוע ממנו אח"כ. מיהו כל זה דווקא בשלא גילה דעתו כלום אמרינן סתמא לשם ג"ח קעביד אבל אם גילה דעתו אפי' שלא בפניו וזה לא ידע נמי מהגילוי דעת ולא קיבל ממנו בתורת הלוואה אפ"ה כיון דגילה דעתו שהוא אינו רוצה ליתן לו בתורת מתנה כ"א בתורת הלוואה ה"ז יכול לתבוע ממנו בכל ענין וכדמוכח לשון תשובת הרי"ף ודברי הב"י בסי' קכ"ח בח"מ וכמ"ש מילתא בטעמא וזהו דין תשובת הרשב"א שהביא ב"י באהע"ז סי' ע' והבאתי קצת לשונו לעיל:

ומכלל הדברים האלה יצא לנו ג"כ לענין אם עמד א' והשיאו אשה והוציא עליו הוצאות נשואין ועשה לו בגדים ושאר צרכיו יש לנו לומר דתליא נמי בהך מילתא דמצוה דכל היכא דאיכא מצוה ומצווין לעשות לו כן מן הקופה ש"צ אם עמד א' ועשה כן משלו אינו יכול לתבוע ממנו אח"כ דאמרינן סתמא אדעתי' דמצוה קעביד דומיא דמזונות בכה"ג וכל היכא דליכא מצוה לעשות כן מקופה ש"צ לא אמרינן סתמא אדעתא דמצוה קעביד ויכול לתבוע ממנו ושיעור זה מפורש בטור וב"י ביו"ד סי' ר"נ וכל שאין לו כדי שיעור זה וודאי דמצוה לעשות לו וכל שיש לו זה השיעור ליכא שום מצוה ליתן לו ובדין זה נראה דאין לחלק כלל בין יתום לאחר חדא כיון דכבר הוכחנו דדוקא עד י"ג שנה הוא דחלוק יתום מאחר ולענין נשואין ליכא שום מצוה להשיאו קודם זמן זה ואפי' קטנה דתקינו לה רבנן קדושין ליכא מצוה להשיאה בקטנות ואדרבא אמרינן בקדושין בר"פ האיש מקדש אל יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכ"ש בקטן דלא תקינו ליה רבנן קדושין כלל. ולא שייך דין זה אלא בגדול וגדולה ואז אין חילוק בין יתום לאחר ועוד לענין להשיאו אשה היכא דיש לו כדי צרכו למה יהיה מצוה ליתן לו יותר מפני שהוא יתום ומה חילוק יש בזה בין יתום לאחר דצרכי נשואי שניהם שוין ואם אין לו כדי צרכו לכל אדם נמי מצוה ליתן לו כדי צרכו ול"ד למזונות כלל דהתם יש לחלק שפיר וכמש"ל בס"ד וכל זה אי נימא דדין מזונות ודין בגדים וצרכי נשואין שוה לענין העושה סתם דאמרינן לשם מצוה קעביד אמנם יש לצדד ולומר דדווקא במזונות הוא דאמרינן כן משום דדרך היחיד להתנדב בזה לפרנס את היתום עני. והרבה בני אדם מתנדבים כן. איכא אומדן דעת דלג"ח ונדבה קעביד. אבל צרכי נשואין ובגדים ושאר ענינים אין דרך היחיד להתנדב בכך ומעט מזער המתנדבים בעם לעשות כן ורובא דרובא אין עושין כן יש לומר דלא אמרינן דסתמא לג"ח קעביד ונאמן הוא לומר דהוא מן הרובא דרובא שאין עושין כן ובתורת הלוואה נתן ואמנם יש בדין זה להאריך בביאור הך דאין הולכין בממון אחר הרוב ובשאר סוגיות בענין אומדנא אבל כיון דלענין שאלתנו ליכא נפקותא בזה אין להאריך בזה:

ולענין שאלתנו נראה לי בפשיטות שהדין עם בעל האם שיכול לתבוע מנכסיה כל מה שהוציא עליה בין נדוניא בין בגדים בין שאר צרכי נשואיה שאינו דרך בזבוז ואפי' נימא דכל זה שוה למזונות הרי הוכחנו דאליבא דכו"ע באדם בעלמא שאינו יתום אם יש לו יכול לתבוע ממנו וכמבואר בדברי ר' ירוחם וכמ"ש ביו"ד והוכחנו ג"כ דבגדול אין חילוק בין יתום לשאינו יתום והרי הבת היתה גדולה בשעת נשואין כבת חמש עשרה שנה ואפי' אם היה בכה"ג שיש חילוק הרי כבר הוכחנו דדוקא ביתום שיש לו מעט משלו שנקרא יתום עני וכמש"ל הוא דחלוק משאר כל אדם אבל הכא הרי יש לה נכסים בעד שלש מאות זהו' ואין זו יתומה עניה ועוד הדבר ברור דבענין נשואיה וצרכיה אין חילוק כלל בין יתום לאחר וכל שיש לה כדי ספוקה כשיעור המפורש ביו"ד סי' ר"נ אין שום מצוה ליתן לה יותר וכ"ש בנ"ד שאין מצוה כלל שיתנו לה כל צרכי' ושלה ישאר לה לסגולה ומצוה כזו לא מצינו כלל וכל שאין בה מצור וודאי דלא אמרינן דלשם מתנה יהיב אליבא דכו"ע וכמו שהוכחנו כל זה לעיל ועוד הרי יש כאן קצת גילוי דעת שהוא לא היה חפץ מעיקרא ליתן משלו לצורך נשואי הבנות וכמו שמבואר לעיל והיכא דגילה דעתו יכול לתבוע וכמש"ל אליבא דהלכתא מיהו בהך דגילוי דעת דכאן יש לפקפק קצת מפני שהיה קודם זה זמן רב ופעמים שאדם עני והעשיר אמנם בלאו הגילוי דעת נמי הדין עמו שיכול לתבוע מנכסים שהיו לה מקודם מכל הנך טעמי דכתיבנא וברירנא בהא מילתא כל זה נלענ"ד להלכה:

סימן ט שאלה בענין עגונות עפ"י גב"ע המפורשים תשובה ראשונה צריך חקירה באלו העדיות בכללן מאין נודע כי אלו השני האנשי' דהיינו מ' חיים בן מ'