קדושת יום טוב (ליפמן) לט

מקודם בפני עדים וגילה בדעתו שהוא נותן להם בתורת הלוואה אפ"ה אינו יכול לתבוע מהם מה שהוציא כל שלא אמר להם וקבלו על עצמם בתורת הלוואה משום האי טעמא דהוי דומיא דפורע חובו ש"ח דאפי' אמר בפירוש שהוא פורע ע"מ לחזור ולפרוע ממנו כל שלא קבל עליו זה כן הוא פטור מה"ט שכ' הר"י וה"נ בהנך יתומים. אמנם מדברי תשובת הרי"ף יראה להדיא דלא ס"ל כן דע"כ לא פטר את היתום אלא משום דתלינן טפי דלג"ח עביד אבל כל שיכול לברר שאמר בפי' שנותן בתורת הלוואה הי' חייב לשלם אע"ג דלא אמר בפניו ולא קבל זה עליו וכן מוכח להדיא ממ"ש הב"י דאם היה היתום קטן חייב לשלם דלא שייך למימר ה"ל לומר אוציא עליך וכו' משמע להדיא דטעמי' דהרי"ף הוא משום דהיה לו לומר כן ולא אמר. אמרינן מסתמא לג"ח איכוין ועבד ומשו"ה ס"ל להב"י היכא דלא היה לו לומר כן דליכא הוכחה לא אמרינן כן וכ"ש היכא דגילה דעתו להדיא בפני עדים שהוא נותן בתורת הלוואה שהיתום חייב לשלם אע"ג דמיירי הרי"ף בכה"ג דאיכא מצוה לפרנסו וכמו שהוכחתי לעיל. מיהו בזה יש לומר דהרי"ף לשיטתו דס"ל הא דפורע חובו ש"ח דמי למבריח ארי ופטור היינו משום דלא ההנהו לידו ממש ואינו נותן לו כלום אלא שמצילו מפרעון והרי הוא כמסלק ארי דרביע עלה ומה"ט מותר במודר הנאה אבל כל שמהנהו לדידיה ממש לא דמי לפורע חובו כלל וחייב בכל ענין וה"נ בהך דמפרנס ליתום דמהנהו לדידיה ממש וודאי אלו ידעינן דלאו לשם מתנה יהיב היה חייב לשלם לו וכן מבואר להדיא בתשובת ר"מ אלשיך שם לשיטת הרי"ף בהך דפורע חובו יע"ש:

ונראה דגם דעת הרשב"א כן אפי' היכא דאיכא מצוה לפרנס בחנם אפ"ה כל היכא דידעינן מדעתו דלאו לתורת מתנה עביד חייב לשלם ולא מצי למימר הייתי מוצא הרבה שהיו מפרנסין אותי בחנם שאין זו טענה. דמ"מ הרי נהנה השתא משלו וקבל ממנו הנאה לגופיה ויש ללמוד כן מדברי הרשב"א בתשו' שהביא הב"י באה"ע סי' ע' והבאתי דבריו לעיל שחייב את הבת לשלם ועי' במ"ש מזה לעיל ונראה דהרשב"א נמי ס"ל כטעמיה דהרי"ף בהך דפורע חובו ש"ח ואם אמנם אין מדברי ר"י הכרע להך דהכא דיש לומר דע"כ לא קאמרינן דהאי טעמא שהייתי מוצא אחר מי שעשה כן מהני לפוטרו אלא בכה"ג דפורע חובו דלא קבל מיניה הנאה מיד ליד אלא דאית ליה הנאה ממילא אבל היכא דקבל מיניה הנאה מיד ליד שהוא בעצמו נהנה ממנו לא מהני האי סברא למיפטריה כמו הך דמזונות דכאן. ודלא כדעת התה"ד שרוצה לדמותן לשיטת ר"י דמנ"ל דפליגי הרי"ף והר"י לענין דינא בהך סברא דילמא ע"כ לא פליגי בטעמא דפורע חובו ש"ח דהרי"ף ס"ל כטעם הירושלמי דלא הוי ברי הנאה דידיה דמצי למימר מפייס הוינא ומחיל לו וכמ"ש הרי"ף בפ' שד"ג. והר"י ס"ל דטעמא הוי משום דמצי למימר אי לאו דהיית פורע הייתי מוצא אחרים אבל לכו"ע דלא מהני האי טעמא אלא בשלא קבל ממנו הנאה בעצמו אלא שמצילו מן הצער והנאה מגיע לו ממילא כמו להרי"ף בטעמיה דידיה דמחלקינן בהכי וכמ"ש הפוסקים ה"נ לר"י לטעמא דידיה נחלק בהכי אבל ממקום אחר היה נראה להביא ראיה לסברת בעל תה"ד דלשיטת הר"י לא מחלקינן בהכי:

והנראה בעיני דטעם פלוגתתן דהרי"ף והר"י בעל תוס' תליא בפלוגתא אחריתא דפליגי נמי הני תרי אשלי רברבי דקיי"ל בבבא קמא דף כ' הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ לעלות לו שכר ומוקמינן שם בגמ' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דה"ל זה לא נהנה וזה לא חסר וכ' שם התוס' ד"ה זה אין נהנה דהוי מצי למימר נמי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור כיון שלא נהנה אע"ג דגרם הפסד לחבירו יע"ש והרי"ף כ' שם אבל חצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואפי' האי גברא לא עביד למיגר שהרי מחסרו ממונו ע"כ וכ' הרא"ש ע"ז וז"ל וכדבריו מוכח בשמעתין שלחו בי ר' אמי אמר וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו משמע הא חסרו או הזיקו פשיטא שהוא חייב ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אינו חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא ואי איכא לחיובי מה"ט איכא לחיובי משום שאכל חסרונו של זה ול"ד לנועל ביתו וכו' אבל זה אע"ג שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם. מ"מ השתא מיהת קאכיל מה שחבירו נפסד. וכן נראה. עכ"ל הרא"ש ועיין בנימוקי יוסף שם שהביא ג"כ הך פלוגתא דר"י בע"ת והרי"ף וכן הוא בטור חו"מ סי' שס"ג. והנראה דבהך סברא פליגי דהר"י ס"ל כיון דגרמא פטור אע"ג דקאכיל מה שחבירו נפסד. דהיינו שדר בחצירו. מ"מ כיון דבאמת הו"ל לא נהנה כיון דהיה מוצא דירה אחרת בחנם אין חילוק כלל ופטור כמו לא דר בה כלל וגרם לו הפסד כגון שהיה נועל את ביתו דפטור משום דהוי גרמא בנזקין דהיינו כמבטל כיסו של חבירו. ולשיטת הרי"ף היכא דדר בה. כיון דקאכיל חסרונו ש"ז. אע"ג דאין בו הנאת ממון שהיה מוצא אחרת מ"מ הרי יש לו הנאת הגוף מחסרונו של זה. ומשו"ה צריך להעלות לו שכר ודע דלשיטת הר"י דפטור אע"ג דאי' ליה הנאת הגוף. כיון דאין זה הנאת ממון. אין חילוק בזה בין דר בה מדעת חבירו בסתם בין שלא מדעת חבירו כלל. וכמ"ש התוס' להדיא בב"ק דף כ"א ד"ה כהדיוט מדעת דמי וכו' דלא כפי' רש"י שם יע"ש. והשתא נראה דלשיטת הר"י כאן סגי ליה התם בהך דפורע חובו ש"ח דפטור בהך טעמא שהיה מוצא אחרים שהיו עושין לו כן. וה"ל זה לא נהנה דומיא דהתם מפני שהיה מוצא דירה אחרת בחנם ואע"ג דזה חסר ממוני' אפ"ה בכה"ג ס"ל לר"י דפטר אפי' הוי מטיא ליה הנאה לגופיה מממון חבירו. וכ"ש הכא דלא מטיא ליה אלא הנאה דממילא שמצילו מן הצער. אבל לשיטת הרי"ף דס"ל דהיכא דחסריה ממונא. ומטיא ליה הנאת הגוף מחסרון זה צריך להעלות לו שכר אע"ג דלית ליה הנאת ממון. שהיה מוצא דירה אחרת בחנם. ה"נ בהך דפורע חובו ש"ח לא סגיא ליה בה"ט שהיה מוצא אחרים שהיו מצילין אותו מן הצער הזה בחנם. דמ"מ השתא נהנה גופו שניצול מן הצער מחסרונו ש"ח. ואע"ג דלא מטיא ליה הנאת ממון היה חייב לשלם. ומשו"ה הוצרך הרי"ף להאי טעמא דמפייס הוינא ליה. דהשתא אינו ברי הנאתו כלל ונמצא שלא נהנה כלום מחסרונו של חבירו ואפי' הנאת הגוף ליכא. כן נראה בהך פלוגתא לפ"ז אתיא סברת תה"ד שפיר דלשיטת הר"י בהך דמזונות אי הוי מצי למטען שהיו מוצא אחרים שהיו מפרנסין בחנם. וודאי היה פטור דומיא דפורע חובו ש"ח דאין לחלק כלל משום דהכא מקבל הנאה מיד ליד הוא בעצמו. דהא בדר בחצר חבירו נמי מקבל הנאה בעצמו מממון חבירו. ואפ"ה ס"ל להר"י דפטור מה"ט דהיה מוצא דירה אחרת בחנם ולית ליה הנאת ממון. וה"נ הך דמזונות הוי דכותיה ממש:

והעולה לפ"ז דבהך דפרנס את היתום בכה"ג דאיכא מצוה לפרנסו וגילה דעתו שהוא אינו נותן לו בתורת מתנה כ"א בתורת הלוואה. אלא שזה היתום לא ידע מזה ואכל סתם תליא בהך פלוגתא דכתיבנא דלשיטת הרי"ף יכול לתבוע ממנו. ולא מצי למטען אי לא היית מפרנסני הייתי מוצא אחרים שהיו מפרנסין אותי בחנם.