קדושת יום טוב (ליפמן) לח

יע"ש. ואם אמנם אפשר ליישב קצת ולמימר דאיהו נמי לא פליג. כדי שלא יהיה בעל תה"ד כטועה בדבר משנה שנעלם ממנו תשובה זו שהביא בס' התרומות וזהו דהנה יש לעיין בלשון ר' ירוחם שהביא הב"י שם וז"ל. לאו דווקא מקופה של צדקה. אלא אפי' מאדם בעלמא וכו'. אמנם אם היו לו נכסים או קרקעות אפי' ביד אחר וכו'. זולתי ביתום עני כמ"ש בס' התרומות בשם תשובת הרי"ף שהזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין עליהם שום תביעה אפי' יש להם אם לא כ' שבתורת הלוואה נותן וכו' עכ"ל. וכלשון הזה העתיק גם הש"ך יע"ש. והלשון תמוה שכ' זולתי ביתום עני. וסיים אפי' גש להם. ומתחילת דבריו משמע דווקא ביתום עני. אבל ביתום עשיר לא. וממה שסיים אפי' יש להם משמע אפי' יתום עשיר. והנראה בעיני דוודאי לא מסתבר לומר ביתום עשיר שיש לו נכסים הרבה או ממון שיהיה לו די פרנסתו עד שיגדל וישאר לו עוד במה להתפרנס אח"כ לא מסתבר כלל שיהא מצוה לפרנסו בחנם דאפי' האב אינו מצווה לזון בניו ובנותיו כשהן יתר על שש כשיש להם נכסים משלהם שנפלו להם מבית אבי אמם דדוקא בקטני קטנים שחיובו מדין מזונות האשה הוא דכ' הראש בשם הר"מ בפ' נערה. דאפי' יש להם נכסים חייב האב לזונם דזכו במזונותיהם מתקנת חכמים דומיא דמזון האשה יע"ש וכן כ' הטור בא"ה סי' ע"א ע"ש הר"מ ועד בני שש דווקא אבל לאחר מכאן משמע דאין מצוה באב כלל לזונם אם יש להם נכסים וכ"ש באחר שאין בו מצוה כלל לפרנסו בחנם כיון שיש לו נכסים הרבה ואפי' הוא יתום קטן לא מסתבר כלל שיהא שום מצוה לשום אדם ליתן לו מתנת חנם כל שיש לו נכסים הרבה. ובזה נראה נכון דברי בעל תה"ד שכ' שם באותה תשובה לענין אם יכולין לטעון אם לא היה הוא מפרנסם היו מוצאים אחר מי שיפרנסם כ' על זה דאינה טענה דלמה יפרנסם אחר כיון שיש להם די. ודומה להך דאמרינן יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו יע"ש והדין עמו דוודאי ליכא מצוה לפרנסם בחנם כל שיש להם די. והא דאמרינן בכתובות דף נ' ע"א עושה צדקה בכל עת ר"ש בר נחמני אומר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן היינו באין להם די משלהם דומיא דזן בניו ובנותיו דלעיל דמיירי ביותר מבני שש וכדמוכח מפירש"י שם שפי' שאין עליו חיוב וכו' וע"כ מיירי באין להם נכסים וכמש"ל ה"נ הך דמגדל יתום ויתומה אם מיירי נמי שמפרנסם משלו ע"כ בשאין להם די משלהם מיירי וקצת אפשר לפרש דלא מיירי כלל במפרנסם משלו וכן משמע קצת דגבי בניו ובנותיו נקט לשון הזן והכא נקט לשון המגדל והיינו דאפי' אינו מפרנסם משלו אלא מגדלם בלבד היינו שמשתדל בצרכיהם ומדריכן לדרך ישרה ועכ"פ וודאי נראה ומסתבר דהיכא דיש ליתום נכסים הרבה ליכא שום מצוה לפרנסו בחנם ומשלו יעשה לו סגולה שישאר בעשרו בשלימות ולא מצינו בזה מצוה כלל וכיון דליכא מצוה אין לנו לומר דאם פרנסו סתם דלתורת חסד קעביד דומיא דגדול שיש לו שיכול לתבוע ממנו מיהו ביתום שיש לו קצת ממון או נכסים שיש לו להתפרנס עתה אך אם יתפרנס עתה לא ישאר בידו כלום כשיגדל כיון דיתום קטן הוא ואינו יכול להרויח כלום אם יצטרך עתה להוציא משלו יאכל את כל אשר יש לו ונמצא כשיגדל לא יהיה בידו כלום ויהיה ע"כ מוטל על הבריות ביתום כזה י"ל דאיכא מצוה לפרנסו בחנם אע"ג דבאדם גדול כה"ג היכא שיש לו עתה כדי פרנסתו אין מצוה לפרנסו בחנם מפני שיכול להיות שגם אח"כ לא יצטרך לבריות כיון שיכול להרויח וברכת ה' מצויה שישלח לו ברכה במעט שבידו שיוכל להתפרנס כל ימיו ולמה יטיל עצמו על הבריות בחנם. אבל ביתום שהוא קטן ע"כ יוציא את כל אשר לו במזונותיו כיון דלאו בר הרוחה הוי וע"כ אח"כ יהיה מוטל על הבריות בכה"ג יש מצוה לפרנסו בחנם עד שיגדל ויהיה בן דעת שיוכל להתפרנס במעט שיש לו ולא יצטרך להיות מוטל על הבריות ובכה"ג מיירי רבינו ירוחם שהוא יתום עני אעפ"י שיש לו מעט נכסים כדי פרנסתו של עכשיו אפ"ה יתום עני מיקרי מטעמא דכתיבנא ובכה"ג אם פרנסו סתם אמרינן דבתורת חסד קעביד ואינו יכול לתבוע ממנו כשיגדל מה שהוציא עליו ומוקי להך דתשובת הרי"ף נמי בכה"ג. אבל ביתום עשיר שיש לו נכסים או ממון הרבה שיוכל להתפרנס מזה עד שיגדל וישאר לו גם אחרי כן במה להתפרנס כשיהיה בן דעת להרויח. בכה"ג וודאי אין חילוק בין יתום לגדול. דאם פרנסו סתם יכול לתבוע ממנו מה שהוציא עליו והשתא יש לומר דבכה"ג מיירי בתה"ד. וכנראה מדבריו שם ממ"ש דלמה יפרנסם אחר כיון שיש להם די יע"ש משמע דוודאי לא היו מוצאים שום אדם שיפרנסם בחנם מזה נראה דמיירי שיש להם נכסים או ממון בריוח שאינן נקראים יתומים עניים דליכא שום מצוה לפרנסם בחנם. כן נלענ"ד ליישב דעת בעל תה"ד ולהשוות הדעות בלי מחלוקת כלל. ולכו"ע כל היכא דאיכא מצוה לפרנסו בחנם אמרינן היכא דפרנסו סתם דלמצוה קעביד. ובתורת ג"ח נתן וכל היכא דליכא מצוה לא אמרינן כן:

וחילוק זה שכתבנו בין יתום לאדם אחר היכא דיש לו מעט יש שורש לחילוק זה בסוף פיאה בהא דמחלקינן בין היכא דנושא ונותן בהם או לא וכדאמרינן עלה בירושלמי טבא חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין. ואם אינו דומה לגמרי מ"מ יש ראיה דמסתבר לחלק בהכי. ואין בו צורך להאריך:

והנה מלשון הרמ"א בהגהה בחו"מ סי' ר"צ שכ' שם אהך דיתומים שסמכו וכו'. וה"ה אחר שאמר שהלוה ליתומים ומשמע דהיינו הך דתה"ד וכמו שציין שם בעל באה"ג תה"ד ואחר זה כ' אבל אם פרנסם בתורת ג"ח פטורים עכ"ל והיינו הך דסה"ת בשם תשו' הרי"ף וכמו שמצוין שם ונראה מדבריו להדיא דמפרש דלא פליגי אהדדי ומוקי לה להך דתה"ד בשאמר בשעת מעשה שהוא נותן להם בתורת הלוואה דבכה"ג וודאי דגם הרי"ף מודה דלא הניח מעותיו על קרן הצבי וכנראה להדיא מלשון בה זו ובאמת שכל פלפולו של תה"ד שם באותה תשובה א"ש אפי' מיירי בכה"ג שאמר שנותן להם בתורת הלוואה אמנם מסתימת לשונו משמע דלא נחית לחלק בהכי כלל ואפי' בסתם נמי משמע דס"ל דיכול לתבוע ונראה לענ"ד כמ"ש הוא נכון:

והנה יש עוד טעם אחר לחלק בין היכא דאיכא מצוה לפרנסו בחנם להיכא דליכא מצוה לפי שיטת הר"י בתוס' ב"ק דף נ"ח ע"א ד"ה א"כ מבריא ארי וכו' שכתב הטעם דפורע חובו של חבירו פטור משום דמצי למימר אם לא היית פורע היית מוצא הרבה אוהבים שהיו פורעים בשבילי כי דרך אוהבים לרחם על אהוביהם להציל מן הצער הזה יע"ש והביא בתה"ד שם לענין הך דפרנס את היתום ודחה טעם זה משום דלא מצי למימר כן דלמה יפרנסם אחר כיון דיש להם די והביא שם הך דיש לו ואינו רוצה להתפרנס דליכא מצוה משמע הא איכא מצוה מצי היתומים לטעון כן לפי שיטת ר"י דכיון דאיכא מצוה היו מוצאים וודאי מי שיפרנסם בחנם דזה וודאי מצוי טפי לקיים מצות צדקה כזו מהך דפריעת חוב אחר ואיכא נ"מ טובא דלהאי טעמא אפי' אמר