קדושת יום טוב (ליפמן) לז

כמותו והיינו דבי"ד פסק כתשו' הרי"ף הנ"ל והרמ"א הגיה בחו"מ וכ' וה"ה אחר שאמר שהלוה ליתומים וכו' כלומר דבאחר בעינן שיאמר שהוא נותן להם בתורת הלוואה אבל בסתם אמרינן דלג"ח נתן וכמ"ש ביו"ד והיינו מה שציין הרמ"א ועיין ביו"ד וכו' וזה נלענ"ד ברור ונכון בלי פקפוק דתשובה זו דהרשב"א ל"פ אהך דהרי"ף ואין דברי הב"י בשו"ע סותרים זא"ז כלל אמנם ממקום אחר יש ללמוד דהרשב"א לא ס"ל כסברת הרי"ף והוא ממ"ש הר"ן בשמו בפ' ש"ד גזירות ובפ' אין בין המודר דמפרנס אשת חבירו סתם חייבת לתבוע מן הבעל ולשלם לזה ודימה אותו למפרנס חבירו סתם והבאתי דבריו לעיל ואי הוי ס"ל כסברת הרי"ף דהיכא דאיכא מצוה פרנסו אמרינן סתמא לשם מצוה וג"ח קעביד א"כ נהי דבמפרנס חבירו סתם חייב היכא דיש לו דומיא דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות התם אין מצוה לפרנסו. אבל הכא איכא מצוה לפרנסה דומיא דבעה"ב העובר ממקום למקום אעפ"י שיש לו בביתו כיון דהשתא אין לו במקום זה הו"ל עני באותה שעה ומצוה לפרנסו בחנם ה"נ כיון דעכשיו אין לה במה להתפרנס דבאין לה משלה מיירי וכמ"ש הר"ן שם דכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם וכו' א"כ עניה היא באותה שעה אע"ג דלאח"ז כשיבוא בעלה יהיה לה במה לשלם הו"ל כעני והעשיר וכמ"ש הפוסקים גבי הך דבעה"ב העובר ממקום למקום ואיכא מצוה לפרנסה ונימא דסתמא לשם מצוה וג"ח קעביד. ונראה מזה דלא ס"ל כסברת הרי"ף וכן יש להוכיח בדברי הר"ן שדחה להך דהרשב"א משום דאדעתיה דבעל נחית ולא דחה בפשיטות דהכא שאני דאיכא מצוה אלא וודאי איהו נמי לא ס"ל הך סברא.אמנם אחר העיון קצת נראה דגם מכאן אין ראיה דיש לומר דבאשת חבירו אין כאן מצוה כלל דהא יש כאן נכסי בעלה ותוכל לילך לב"ד. וב"ד יפסקו לה מזונות. ותוכל למכור מנכסי בעלה כדי מזונות. כדין מי שהנך למד"ה. ואשתו תובעת מזונות וכדפסקינן הלכתא בגמ' דפוסקין מזונות לאשת איש אפי' לא שמעו בו שמת כרב דס"ל הכי וכן פסקו כל הפוסקים ואם היא אינה רוצה לילך לב"ד שיפסקו לה לא בשביל זה איכא מצוה לפרנסה בחנם דהוי כאלו יש לו. ואינו רוצה להתפרנס דאין נזקקין לו. ובכה"ג הוא דמיירי הרשב"א. דמפרנס אשת חבירו. אמרינן בתורת הלוואה נתן דומיא דמפרנס חבירו סתם. דמיירי נמי ביש לו נכסים באותה שעה וכיון דליכא מצוה לא אמרינן לשם מתנה יהיב. אבל היכא דאיכא מצוה יש לומר דמודה הרשב"א דבסתמא אמרינן אדעתא דג"ח קעביד. וכדעת הרי"ף בתשובה זו. והרי"ף שדימה הך דעמד ופרנס את אשתו להך דפרנס את היתום. יש לומר משום דס"ל דמתני' דקתני סתמא ופרנס. משמע אפי' ופרנס סתם דלא ניחא ליה לפרושי כפי' הרשב"א. דמיירי בפירש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה נותן. וניחא ליה לפרושי טפי דמיירי בכל ענין אפי' בסתם. ומוקי לה בשאין כאן נכסי בעלה. דהשתא אפי' תלך לב"ד שיפסקו לה ע"כ תצטרך ללוות מאחרים. וכשיבוא הבעל יהיה חייב לשלם. בכה"ג וודאי הוי דומיא דבעה"ב העובר ממקום למקום דאע"ג שיש לו בביתו. ואפשר לו שילוה. וכשיבוא לביתו ישלם. אפ"ה אמרינן דמצוה לפרנסו בחנם. משום דעני הוא באותה שעה. ולא מחייבינן ליה שילוה. וה"נ באשה זו איכא מצוה כיון דהשתא לית לה מידי במה להתפרנס. כן נראה לפרש בדעת הרי"ף. ולא ניחא לי לומר. דס"ל להרי"ף דאפי' יש כאן מנכסי בעלה שיהא מצוה לפרנסה. כל זמן שלא פסקו לה ב"ד. דהך מילתא ל"ד כלל לבעה"ב העובר ממקום למקום וכמ"ש וניחא לי טפי לפרש בדעת הרי"ף כמ"ש ולפ"ז לא פליג הרשב"א על סברת הרי"ף בתשובה זו בעיקר הדין ומודה היכא דאיכא מצוה אמרינן דלג"ח נתן:

אמנם יש להביא ראיה לכאורה מדברי הרשב"א במקום אחר דפליג אסברא זו והיא דבע"א בסי' ע' הביא ב"י מתשובת הרשב"א ז"ל וז"ל וכתב עוד שנשאל על ראובן שהלך למד"ה. ותבעה אשתו מב"ד לפסוק לה ולבתה מזונות וכו' ויזונה שמעון אביו וכו' ועוד נתנו לו ב"ד רשות וכו' שיוציא לה שמעון בתורת הלוואה. ומת ראובן והיתה האשה ובתה ניזונית על שולחן שמעון וכשגדלה הבת פסק לה שמעון נדוניא משלו. והשיאה ללוי ואח"כ נפל לאותה בת ירושה מבית מורישי אביה ועכשיו בא שמעון להפרע ממנה מה שהוציא במזונותיה והיא משיבתו כשם שנתחסדת עמי להשיאני משלך כך נתחסדת עמי לפרנסני משלך ושמעון טוען מעולם לא ויתרתי וכו'. עד שיהיו לך נכסים ותפרעני. והשיב וכו'. אבל רואה אני שלאחר מכאן כתבו לו ב"ד וכו' שיוציא לה בתורת הלואה כל צרכיה לפיכך הדין עמו במה שתובע להפרע מן הבת ואם נתחסד להשיאה לבעל משלו אין זה מחייבו ליתן לה מזונות משלו. עכ"ל בקיצור יע"ש והרי התם מיירי בשלא היו נכסים לבת כלל אחר מות אביה שהרי כ' שאח"כ נפל לה ירושה מבית מורישי אביה. ומאלו הנכסים הוא שבא שמעון לפרוע עכשיו על מה שהוציא במזונותיה מכבר. משמע להדיא דבשעה שהיה זנה ומפרנסה לא היו לה שום נכסים וכן משמע ממה שטען עד שיהיו לך נכסים ותפרעני אפ"ה פסק שהדין עם שמעון ואי הוי ס"ל דהיכא דאיכא מצוה אמרינן סתמא בתורת חסד קעביד הרי הכא וודאי דאיכא מצוה ונהי דטענה זו שטענה כשם שנתחסדת וכו' לאו טענה היא דלאו ראיה מזה על זה מ"מ בלאו הך טענה ה"ל למימר דבסתמא בתורת חסד פרנסה כיון דוודאי איכא מצוה בשעה שפרנסה שלא היה לה כלום ונראה מזה דהרשב"א לא ס"ל הך סברא:

אמנם אחר קצת עיון נראה דגם מזה אין ראיה דהתם מיירי בנתנו לו ב"ד רשות שיוציא לה בתורת הלוואה כל צרכיה א"כ יש הוכחה דמעיקרא אדעתא דהלואה נחית ומשו"ה מהימנינן ליה דכל מה דעביד בתר הכי בפרנסה אדעתא דהלואה קעביד וכמו שכתבו לו הב"ד אבל היכא דפרנס סתם ולא היה כאן שום גילוי דעת מעיקרא אמרינן דבתורת חסד קעביד היכא דאיכא מצוה. אמנם קצת צ"ע שם בדברי הרשב"א דמשמע מלשונו דהב"ד כתבו לו שיוציא בתורת הלואה לאשת ראובן את כל צרכי' ומעיקרא אדעתיה דאשת ראובן הוא שילוה שיהא הוא תובע ממנה וא"כ אמאי פסק שהדין עמו במה שתובע להפרע מן הבת הא מעיקרא לאו אדעתא להפרע מן הבת הוא שהלוה אלא להפרע מן האם ואפשר שיש קצת ט"ס וצ"ל שיוציא להם בתורת הלואה ואין כאן מקומו שאין זה לעניננו ומ"מ אין משם ראיה למפרנס סתם היכא דאיכא מצוה משום דהתם איכא גילוי דעת דמעיקרא לתורת הלוואה נחית כל זה נראה לי להשוות דעת הרשב"א לדעת הרי"ף בזה דהיכא דאיכא מצוה אמרינן מסתמא בתורת חסד מפרנס:

אבל התה"ד וודאי פליג. שפסק בסי' שמ"ח דמי שהוציא הוצאות לפרנס היתומים. ויפרנסם סתם משלו דיכול לתבוע מנכסיהם וחייבים לשלם יע"ש. והרי זה להדיא דלא כתשו' הרי"ף דאין לפרש דהרי"ף מיירי בשלא היה ליתום כלום כשפרנסו. דכבר כתבתי דמוכיחין דברי הרי"ף דאפי' ביש לו קאמר. וכמ"ש ר' ירוחם והביאו ב"י ביו"ד סי' רי"ג