קדושת יום טוב (ליפמן) לו

לצורך מזונות אין הלוואתו הלוואה מה יועיל לו אמירתו בזה אבל כשהגיע לעונת הפעוטות דאז מקחו מקח והלוואתו הלוואה וכמ"ש הרא"ש בפ' בתרא דכתובות דעכ"פ אם הלוה לצורך מזונות הלוואתו הלוואה וצריך לשלם כמו שמקחו מקח וכן מבואר בטור וב"י לקמן סי' רל"ה מדעת הרא"ש והרמ"ה סובר דבכל ענין הלוואתו הלוואה יע"ש ובכה"ג וודאי הי' מועיל אם היה אומר שבתורת הלוואה הוא נותן לו כיון שהלוואתו הלוואה וחייב לשלם לאחר שיגדל ומדלא פי' לו כן מסתמא לשם מצוה וחסד קעביד ובהכי מפרש הב"י דברי תשו' הרי"ף דמיירי בקטן כה"ג שהגיע לעונת הפעוטות אבל לא בקטן ממש דלא היה לו לומר לו שלשם הלוואה הוא נותן לו כיון דאין הלוואתו הלוואה ואף שדבריו סתומים ע"כ צריך לפרש כן ואין זה תימא דבלשון הגמ' נמי מצינו כה"ג בסוכה דאמר ר"ז לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא טבא קמא וכו' ופי' הר"ן שם דדווקא בקטן ממש קאמר שלא הגיע לעונת הפעוטות יע"ש אמנם קשיא לי כיון דמיירי בקטן שאין הלוואתו הלוואה אפי' הלוה לצורך מזונות א"כ אמאי צריך לשלם לו כשפרנסו ואפי' אם היה מפרש בהדיא שבתורת הלוואה נותן לו לא היה צריך לשלם דלא עדיף מהלוה לו מעות לצורך מזונות והשתא שפרנסו סתם אמאי צריך לשלם לו ואפשר שהב"י ס"ל לחלק בין הלוה לו מעות דא"צ לשלם אפי' הלוה לצורך מזונות בין זנו ופרנסו וכמ"ש התה"ד סי' שמ"ח דאפי' לדעת הר"ר יונה דס"ל הלוה אפי' לצורך מזונות א"צ לשלם אפי' הגיע לעונת הפעוטות היינו משום דחיישינן שמא ילוה יותר מצרכו ויבזבז ממונו אבל אם אחר זנו ומפרנסו חייב לשלם יע"ש וכל זה ע"כ צריך לפרש בדברי הב"י שלא יהיו דבריו תמוהים:

והעולה מכל זה דהך דינא דתשובת הרי"ף דביתום אפי' יש לו אמרינן דסתמא לשם מצוה וחסד קעביד היינו דווקא בזמן שהוא קטן שאינו בן י"ג שנה אבל לאחר שהוא גדול שנעשה בן י"ג שנה יש לו דין כל אדם דביש לו בשעה שפרנסו אמרינן סתמא לשם הלוואה נתן וכן ראיתי להדיא מבואר בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע' דבקטן שהוא יתום דווקא הוא דאיתא להאי דינא דתשו' הרי"ף יע"ש ועוד מבואר שם שרוצה לפרש הך דתשוב' הרי"ף דמיירי בשלא היה לו לקטן נכסים בשעה שפרנסו כדי ליישב דברי תה"ד בסי' שמ"ח שלא יהיו דבריו סותרין לתשובה זו יע"ש. מיהו בזה כבר הוכחתי בס"ד. דדברי ר' ירוחם עיקר דביש לו מיירי. אמנם בזה וודאי האמת אתו. דבקטן יתום דווקא שייך להאי דינא דאפי' יש לו סתמא לשם מצוה וחסד קעביד לשיטת הרי"ף בתשובה זו וכמ"ש. וזה ברור:

ועתה עלינו לבאר. אם דין זה הוא במזונות דווקא. או אפי' הוציא עליו ממונו להשיאו אשה. ועשה לו בגדים מממונו. וכל צרכי נשואיו. אי נימא דסתמא לשם מתנה קעביד. מיהו בתחילה צריך לבאר דעת הרשב"א בזה הדין דתשובת הרי"ף אם הוא חולק או לא. ויתבאר ג"כ החילוקים הנ"ל. הנה בסי' ר"צ הביא ב"י בתשובת הרשב"א וז"ל יתומים שסמכו אצל בעה"ב. וזן אותם משלהם. אם הוציא משלו. לא הניח מעותיו על קרן הצבי וזה מבואר ואפי' לחנן עכ"ל. הנה לכאורה נראה דהרשב"א פליג אהך דתשובת הרי"ף. וכן כ' בתשובת ר"מ אלשיך שם יע"ש שכ' דאזיל לשיטתו דמחייב במפרנס אשת חבירו סתם. אבל לפ"ז יהיו דברי הב"י בשו"ע סותרים זא"ז. דביו"ד סי' רי"ג כתב הך דתשובת הרי"ף להלכה בלי שום חולק ובחו"מ סי' ר"צ כתב הך דתשובת הרשב"א להלכה ג"כ בלא שום חולק. אמנם אחר עיון קצת בדברי התשובה הנ"ל. נראה דלא פליג בזה אתשובת הרי"ף. דאיהו מיירי ביתומים שסמכו אצל בעה"ב. דהיינו שנעשה להם אפוטרופוס מעצמו. שנתחברו אליו היתומים מעצמם. והוא משתדל בשלהם וכההיא דתנן בגיטין דף נ"ב ופסקו הפוסקים דיש לו כל דין אפוטרופוס. וכמו שכ' הטור וב"י שם ובההיא הוא דמיירי הך דתשובת הרשב"א. תדע מדכ' שם וזן אותם משלהם. דמשמע דיש משלהם בידו. והיינו שסמכו אצלו ונעשה להם אפוטרופוס. והוא משתדל בשלהם. והוא הוציא עליהם גם משלו. ובכה"ג מודה הרי"ף דלא אמרינן לתורת מתנה וחסד איכוין. דאפי' באדם אחר שאינו אפוטרופוס כ' הב"י בסי' קכ"ח. דמשמע דאין דברי הרי"ף אמורים אלא בשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתבעו. אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו. דלא אמרינן בכי הא דלג"ח פרנסו. עכ"ל יע"ש וכ"ש באפוטרופוס שלהם שכל שלהם ת"י. והוא משתדל בשלהם בכל עניני הכנסותיהם והוצאותיהם פשיטת שמה שהוציא עליהם משלו שהוא מנכה וגובה משלהם ממה שת"י. ולא אמרינן בכי האי דלג"ח עביד. וזה מילתא דפשיטא ועיקר מילתא דאתי הרשב"א לאשמעינן לאו דלא נימא דלשם מתנה יהיב דפשיטא הוא דהכא ליכא למימר כן אלא דאתי לאשמעינן דלא נימא דהניח מעותיו על קרן הצבי. דומיא דעמד ופרנס אשת חבירו דלחנם איבד את מעותיו. וס"ד דכל הזן ומפרנס לשום אדם אינו יכול לתבוע ממנו לאחר זמן משום דדומה נמי למבריח ארי מנכסי חבירו. שהרי לא הנאהו הנאת ממון שישביח ממונו בשביל זה. אלא שהצילו מלהוציא ממון על עצמו למזונות. מיהו באמת לא דמי למבריח ארי מנכסיו. כיון שהוא עצמו היה נהנה ממעותיו של זה. ול"ד למפרנס אשת חבירו. דהתם הבעל שהוא תובע ממנו הוא עצמו לא נהנה מממונו של זה שהיה זן את אשתו ואין לו הנאה אלא שפטרו ממזונות אשתו שהיה הוא מחויב בדבר. וזה דומה למבריח ארי ומשום דלא ברי הנאה דידיה וכמו שכתבו כל הפוסקים אבל במזונות עצמו דברי הנאתו לא דמי למבריח ארי וכן מבואר בתה"ד ובתשובת ר"מ אלשיך חילוק זה. וזהו דאשמעינן הרשב"א והיינו מה שסיים ואפי' לחנן כלומר דל"מ להנך דפליגי עלייהו. וס"ל דאפי' במפרנס אשת חבירו חייב ולא דמי למבריח ארי כ"ש הכא אלא אפי' לחנן דס"ל התם איבד את מעותיו. משום דדמי למבריח ארי. אפ"ה כאן לא הניח וכו'. ואי דאתי לאשמעינן דלא אמרינן לשם מתנה יהיב. אין זה ענין כלל לפלוגתא דחנן. ובני כה"ג דאיהו מפרש להדיא דפלוגתייהו בשפי' דמשום חיוב מזונות הבעל הוא נתן וכמ"ש הר"ן בשמו. ולא הוי פלוגתייהו כלל בהך סברא דלשם מתנה. ואין להאריך בזה. ועכ"פ זה וודאי ברור דהאי דינא ל"ד כלל להך דתשובת הרי"ף דכאן ביתומים שסמכו מיירי וכמ"ש לחלק וכן נראה נמי מלשון הב"י שכ' שם אחר שהביא תשו' הרשב"א וכן כ' בתרוה"ד סי' שמ"ח וכ' שם דאפי' אחר שאינם סמוכים אצלו שהוציא עליהם וכו' עכ"ל הב"י משמע להדיא דיש חילוק בין סמוכים אצלו לאחר והרשב"א מיירי בסמוכים אצלו אלא דבתה"ד כ' דאפי' אחר וכו' והיינו דבד"מ שם כ' על דברי התה"ד הנ"ל וב"י בסי' קכ"ח כ' שכ' בעה"ת בשער ס"ב בשם תשובת הרי"ף וכו' היינו דתשובת הרי"ף נראה דלא כמ"ש בתה"ד דאפי' אחר וכו' והיינו שבשו"ע כתב הך דתשובת הרשב"א יתומים שסמכו אצל בעה"ב וכו'. ולא כ' הך דתה"ד דאפי' אחר שאינם סמוכים וכו' היינו משום דזה וודאי פליג על תשובת הרי"ף ולא נראה לו לפסוק