קדושת יום טוב (ליפמן) לה

והנראה בעיני דטעמיה דהרי"ף בזה משום דקיי"ל כחכמים דפליגי אדר"א בפיאה פ"ה בבעל הבית העובר ממקום למקום ולקח מקופה של צדקה דכשיגיע לביתו א"צ לשלם משום דעני הוא באותה שעה והו"ל כעני שהעשיר וכמו שפסק הטור וב"י ביו"ד סי' רי"ג יע"ש וה"נ אשה זו כיון שעתה אין לה במה להתפרנס אע"ג דאפשר לה שתלוה מאחרים וכשיבוא בעלה יצטרך לשלם להוי היה לה במה לפרוע ואפ"ה יש מצוה לפרנסה ואפי' מקופה ש"צ כיון דעניה היא באותה שעה דומיא דבע"ה שיש לו נכסים בביתו ועובר ממקום למקום דלא מחייבינן ליה להלוות לפרנסתו ע"מ לשלם כשיגיע לביתו ואפי' מה שנהנה מקופה ש"צ ח"צ לשלם ומצוה לפרנסו בחנם. ה"נ באשה זו יש מצוה לפרנסה בחנם וס"ל דהיינו טעמא דאפי' פרנסה סתם לא אמרינן דלשם הלואה נתן כיון דאיכא מצוה בפרנסתה אמדינן דעתיה טפי דלשם מצוה קמכוין ולא לשם הלואה ע"מ לפרוע ממנה לאחר זמן כשיבוא בעלה ויהיה לה במה לפרוע ומזה למד הרי"ף במי שפרנס יתום בתוך ביתו דאמדינן דעתי' טפי דלשם מצוה קמכוין. ולשם ג"ח פרנסו ולא לשם הלואה ע"מ לפרוע ממנו לאחר זמן כשיגדל. ונראה דה"נ יש ללמוד מכאן במפרנס איש עני שיש מצוה לפרנסו ופרנסו סתם ואח"כ העשיר שאינו יכול לתבוע ממנו מה שפרנסו מה"ט גופי' אפי' עני שהוא גדול שאינו יתום וכן נמי אפי' פרנס בעל הבית העובר ממקום למקום אעפ"י שיש לו בביתו כיון דקי"ל דהשתא דין עני יש לו וה"ל כעני והעשיר. וכמ"ש הטור שם אמדינן דעתיה דלשם מתנה יהיב כיון דמצוה קעביד דמצווין לפרנסו מקופה ש"צ ולא אמרינן דע"מ לפרוע לי' לאח"ז יהיב לי' והיינו מ"ש הב"י ביו"ד שם בשם ר' ירוחם דלאו דווקא מקופה ש"צ אלא אפי' עמד א' ופרנסו משלו אינו יכול לתבוע ממנו לאחר זמן כשיגיע לביתו אעפ"י שיש לו שם ומ"ש שם ופרנסו דרך חסד ע"כ לא בשפירש דדרך חסד מפרנסו אלא אפי' פרנסו סתם אמרינן דלחסד פרנסו וכן מוכח מדבריו שם וכן צריך לפרש ע"כ לשון הב"י בשו"ע שם שכ' מי שפרנס יתום בתוך ביתו והי' מכוין למצוה וכו'. ע"כ לא בדידעינן וודאי שהיה מכוין למצוה אלא אמדינן דעתיה דלשם מצוה איכוין אפי' הוא אומר דלשם הלואה איכוין אינו נאמן דבריו שם הן עצמן תשו' הרי"ף דכאן והכא מיירי להדיא אפי' הוא אומר שלשם הלואה נתן וכן דברי הרמ"א שם בהגהה יע"ש והשת"יש להוכיח לפ"ז בפשיטו' מדברי תשו הרי"ף דבהך דפרנס יתום מיירי אפי' יש לו נכסים ליתום דאי בשלא היה לו נכסים בשעה שפרנסו א"כ הדרא קושיא לדוכתי' מאי איריא יתום אפי' כל אדם נמי שאין לו נכסים בשעה שמפרנסו נמי הדין כן דומיא דמפרנס אשת חבירו הביא הרי"ף ראיה מינה. וזהו דעת ר' ירוחם שכ' דביתום אפי' יש לו בשעה שפרנסו אינו יכול לתבוע ממנו אם לא שפי' להדיא שנותן לשם הלוואה. וכל דברי ר"י שהביא ב"י ביו"ד שם יש להוכיח מדברי התשובה זו דהרי"ף דבעני או אפי' עשיר שהוא עני באותה שעה אפי' גדול שאיננו יתום אם פרנסו סתם אמרינן דלשם מתנה ומצוה קמכוין דומיא דאשת חבירו שהביא הרי"ף ראיה מינה לפי שיטתו וביתום אפי' יש לו נכסים באותה שעה שמפרנסו נמי הדין כן ובכולהו הוי טעמא דיש מצוה לפרנסן אמדינן דעתי' דלשם מצוה וחסד אמנם יש לעיין בזה ביתום שיש לו נכסים הרבה אם יש מצוה לפרנסו בחנם או לפרנסו מקופה ש"צ ואי"ה יתבאר מזה עוד:

העולה מכל זה. דלדעת הרי"ף בתשובה ביתום אפי' יש לו נכסים בשעה שמפרנסו או שאר כל אדם שאין לו נכסים בשעה שמפרנסו ואפי' יהיה לו אחר זמן או כגון עשיר העובר ממקום למקום שנקרא עני באותה שעה וכן המפרנס אשת חבירו שאין בעלה כאן בכל אלו אם פרנסם סתם אמרינן דלשם מתנה איכוין כיון דאיכא מצוה לפרנסם אמדינן דעתיה דלשם מצוה וחסד קמכוין כיון דלא פי' להדיא דלשם הלואה נותן ובאשת חבירו ס"ל כדעת הר"ן ולא מטעמיה דטעמיה דהר"ן משום דסתמא אדעתיה דבעל נחית וטעמיה דהרי"ף משום דסתמא לשם מצוה וחסד קעביד. ויש נפקותא בהנך טעמים כמו שיתבאר אי"ה ויתבאר ג"כ אי"ה אם הרשב"א והר"ן ס"ל כדעת הרי"ף בכל הדינים הנ"ל:

ועתה נבוא לבאר הך דיתום אם בקטן מיירי שאינו בן י"ג שנה. או אפי' בגדול. הנה בפשיטות נראה מלשון הרי"ף דבקטן מיירי דהא כ' וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא משמע להדיא דבשעה שפרנסו קטן היה וכן בדין לפי מה שכתבנו והוכחנו דמיירי אפי' ביש לו נכסים בשעה שמפרנסו ומטעם דיש מצוה לפרנסו א"כ ע"כ בגדול ליתא להאי דינא כיון שהוא גדול ויש לו נכסים וודאי אין מצוה לפרנסו בחנם כמו כל אדם שיש לו ואפי' אינו רוצה להתפרנס קיי"ל כחכמים דר' יהודה בכתובות דף נ"ז ע"ב דאין נזקקין לו וכמו שפסקו הטור וב"י ביו"ד שם. ומה"ט כ' ר' ירוחם דבשאר כל אדם שיש לו אם פרנסו סתם יכול לתבוע ממנו והוכחתיו לעיל שזהו ג"כ דעת הרי"ף בתשובה ואם מפני שאין לו אב לא מטעם זה יהיה לו דין יתום לעולם. דכיון שהוא גדול אין חילוק בין יש לו אב לאין לו דאפי' הוא מפסיד את נכסיו ומבזבזן אין ב"ד נזקקין להעמיד לו אפוטרופוס וכמו שפסקו הטור וב"י בסי' ר"ל ולשון הש"ס אפוטרופוס לדיקננא לח מוקמינן וה"נ לענין שאר דיני יתום כגון לענין פריעת המסים שהיתומים פטורים דהיינו אותם שהן למצוה דקיי"ל יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וכדאיתא בב"ב בפ"ק בנימוקי יוסף שם. ובגמ' שם נענין כל הני. וודאי לא מיקרי יתמי אלא עד שיתגדלו ויהיו בני י"ג שנה וזה מבואר בסי' ר"צ יע"ש. וכן מסתבר דאל"כ עד אימת יהיה נקרא יתום. וכי מפני שאין לו אב כל ימיו יהיה נקרא יתום וזה דבר ברור שלא היה צריך לפרשו שלא מיקרי יתום לענין שיהיה דינו חלוק מכל אדם שהוא גדול ואינו יתום אלא עד שיהא בן י"ג שנה אבל לאחר שהוא בן י"ג שנה שנעשה גדול ה"ה ככל אדם בין יש לו אב בין אין לו אב. אלא מפני שלכאורה מלשון הב"י בסי' קכ"ח לא משמע כן יש צורך לבארו וז"ל הב"י שם ומשמע שאין דברי הרי"ף אמורים. אלא בשלא היו בידו משל היתומים וכו'. ונראה שאם היתום היה קטן אפי' אין לו בידו משלו כלום חייב לשלם לו, דלא שייך למימר ה"ל לומר אוציא עליך משלי בתורת הלואה דקטן היה ומיהו ה"מ וכו' עכ"ל ולכאורה נראה דהרב"י מוקי להך דתשובת הרי"ף דדווקא ביתום גדול ממש מיירי והוא תמוה. דבהדיא מפורש בדברי הרי"ף ולכשה גדיל תבע ממנו וכו' אלמא דבשעה שפרנסו עדיין לא הי' גדול אלא קטן הי' ועוד אם הוא גדול בשעה שפרנסו מה בין יתום לשאר כל אדם וה"ל לכתוב סתם המפרנס את חבירו בתוך ביתו סתם ולאחר זמן תבע ממנו דלאחר שהוא גדול מה לי יתום מה לי כל אדם וכמש"ל ובאמת נראה דאין דעת הב"י כלל לפרש הך דתשובת הרי"ף בגדול ממש דהיינו שהוא בן י"ג שנה דוודאי מיירי ביתום עדיין אינו גדול אלא דנראה לו לפרש דלא מיירי בקטן לגמרי דהיינו פחות מזמן הפעוטות דאז אין מקחו מקח ואין הלואתו הלואה דאז מה יועיל מה שיאמר לו בתורת הלואה אני מוציא עליך כיון דאין הלואתו הלואה ואפי' המלוה