קדושת יום טוב (ליפמן) לד

וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם. חוזר וגובה ממנו אלו דבריו ז"ל. ולא נראו לי דנהי דמהנה את חבירו סתם. לאו לשם מתנה קא מכוין. אפ"ה המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי. דנהי דלא בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא אדעתא דבעל נחית. ולאו אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה ולא מסלק אדעתא נמי שתתחייב היא בהם כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתיה דבעל נחית. ומשו"ה נהי דבתורת מתנה לא קעביד כדמוכח הנך ראיות שכ' הרשב"א ז"ל אפ"ה לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי דמסתמא אדעתי' דבעל קא עביד וסתמא דלישנא דמתני' הכי משמע עכ"ל הר"ן שם. וכלשון הזה ממש כ' הר"ן ג"כ בפירושו בנדרים בפ' אין בין המודר יע"ש:

והנה בזה הסכימו שניהם דהמפרנס את חבירו סתם או מהנהו לאו לשם מתנה איכוין וע"כ לא פליגי אלא במפרנס אשת חבירו סתם אי אדעתא דידה נחית בתורת הלואה. ודין הוא שהוא תובעה. והיא תובעת את הבעל כדין לותה ואכלה או אדעתא דבעל נחית. וה"ל פורע חובו של חבירו לחנן. ואיבד את מעותיו. והנה הרי"ף שהביא כאן הך דעמד א' ופרנס את אשתו להביא ראיה דבסתם לאו בתורת הלואה נתן אלא בתורת מתנה. יש לעיין בדבריו. אי ס"ל כדעת הר"ן דסתמא אדעתיה דבעל נחית א"כ מה ראיה מהתם לכאן. דהתם אפי' אדעתא דהלואה נתן ולא לשם מתנה מ"מ כיון דאדעתיה דבעל נחית הו"ל פורע חובו של חבירו. ומשו"ה הניח מעותיו על קרן הצבי ואין משם ראיה כלל דבסתמא לשם מתנה יהיב אלא וודאי ע"כ צ"ל דלא ס"ל להרי"ף כסברת הר"ן. אלא ס"ל אי הוי אמרינן דבסתם בתורת הלואה נותן. היה לנו לומר דאדעתא דידה נחית. דהוי כאלו הלוה לה. והיה בדין שיהא הוא תובעה והיא תובעת את הבעל. כדין לותה ואכלה. ומיהו בזה ס"ל כדעת הר"ן דסתמא דלישנא דמתני' משמע עמד א' ופרנס את אשתו בפרנסה סתם ודלא כמו שמפרש הרשב"א דמיירי במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעל נותן לה וכיון שכן שפיר מייתי ראיה מינה דמפרנס סתם לאו בתורת הלואה נותן אלא בתורת מתנה דכיון דבמפרנס סתם מיירי מתני' אי נימא דבתורת הלואה נותן אמאי איבד את מעותיו. ליהוי כלותה ואכלה דתובעה והיא תובעת את הבעל. אלא וודאי המפרנס סתם לאו דעתיה לתורת הלואה אלא לתורת מתנה וא"כ הרי"ף ע"כ פליג אתרוייהו בזה דלהרשב"א והר"ן תרוייהו ס"ל דמפרנס סתם לאו לתורת מתנה איכוין. ולהרי"ף מפרנס סתם לתורת מתנה איכוין ואין חילוק בין אשת חבירו לחבירו עצמו והשתא לפ"ז ע"כ צ"ל דיתום דנקט הרי"ף לאו דווקא אלא ה"ה אדם אחר אלא דלפ"ז קשיא טובא אדברי הרי"ף הא דאמרינן בכתובות בפ' אעפ"י ובנדרי' בפ' אין בין המודר עלה דהך מתני' ופורע לו את חובו הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו ואי כדעת הרי"ף דטעמי' דחנן משום דסתמא בתורת מתנה יהיב א"כ מה ענין זה לפורע חובו של חבירו כלל והיכי מוכח מדברי חנן דפורע חובו של חבירו פטור אפי' יהיב אדעתי' דהלואה כזו לפרוע מחבירו. וכדקיי"ל באמת בפורע חובו של חבירו, והא הכא ה"ט משום דסתמא לתורת מתנה יהיב, וזה וודאי אין לפרש דה"ק. כמו מפרנס סתם לחנן בתורת מתנה יהיב. ה"נ פורע חובו של חבירו בסתמא אמרינן בתורת מתנה יהיב אבל אם פי' דבתורת הלואה יהיב. אה"נ דחייב. דא"כ אמאי מותר לפרוע את חובו במודר הנאה. הרי אסור ליתן לו שום מתנה. ואי היה נותן בדרך הלואה היה חייב לשלם לו. והשתא משום דאמרינן סתם דרך מתנה הוא נותן. הרי בענין זה אסור במודר הנאה. דאל"כ למה ליה לאוקמי כחנן לוקמיה ככו"ע ופורע לו את חובו להדיא בדרך מתנה. דע"כ לא פליגי חנן ורבנן. אלא אי בסתם דרך מתנה נותן או דרך הלואה לפי שיטת הרי"ף בתשובה. אלא וודאי פשוט דבכה"ג אם היה דרך הלואה היה חייב אלא משום דמתנה קיהיב הוא דמפטר היה אסור במודר הנאה וע"כ צ"ל דפורע חובו של חבירו פטור אפי' נותן ע"מ לפרוע מחבירו ואפ"ה פטור ומשו"ה הוא דמותר במודר הנאה וכמו שכתבו המפרשים בנדרים הר"ן והרא"ש יע"ש. וכדקיי"ל באמת בדין פורע חובו ש"ח וא"כ היכי קאמר הא מני חנן היא. דאין זה ענין לדברי חנן לשיטת הרי"ף בתשו' דס"ל דטעמיה דחנן משום דהמפרנס סתם בתורת מתנה קיהיב. ומשו"ה הוא דאיבד את מעותיו. ואין זה ענין לפורע חובו ש"ח ע"מ לפרוע ממנו:

ואמנם היה נראה ליישב לפי שיטת הרי"ף בתשובה דס"ל להש"ס מדקאמר סתמא עמד א' ופרנס את אשתו איבד את מעותיו. משמע אפי' פרנס בפירוש מחמת מזונות. שחייב לה בעלה נמי איבד את מעותיו. וה"נ משמע לישנא דאמר ר' יוחנן בן זכאי הניח מעותיו על קרן הצבי. משמע דמתחלה הוי דעתו לפרוע מן הבעל אלא משום דהדין הוא שהבעל אין צריך לפרוע לו הוי כהניח מעותיו על קרן הצבי. שאין לו ממי לתבוע את מעותיו שהאשה פטורה שלא על דעת לפרוע ממנה הלוה. כ"א על דעת לפרוע מן הבעל. והבעל פטור משום דה"ל פורע חובו של חבירו. דאי בסתמא דווקא מיירי וטעמא משום דאמדינן דעתיה דלשם מתנה יהיב. אין זה ענין להניח מעותיו על קרן הצבי דמעיקרא אדעתיה דמתנה יהיב. ונתקיימה מחשבתו. מיהו הרי"ף דייק לסברא דידיה. מדנקט סתמא משמע נמי אפי' פרנס סתם. וכמ"ש הר"ן דפשטיה דלישנא דמתני' הכי משמע. ואי נימא דבמפרנס סתם דעתיה לשם הלואה. ליהוי כאלו הלוה לה. והוא תובעה. והיא תובעת את הבעל. ולא ס"ל להרי"ף כסברת הר"ן דבאשת חבירו סתמא אדעתיה דבעל יהיב ומשו"ה איבד את מעותיו אלא ס"ל. דאי במפרנס חבירו סתם הוי לשם הלואה ה"נ במפרנס אשת חבירו ליהוי כאלו הלוה לה. אמנם לפ"ז ע"כ ס"ל להרי"ף דמפרנס חבירו סתם. אפי' הוא גדול שאינו יתום נמי פטור מיהו לישנא דנקט הרי"ף מי שפרנס יתום בתוך ביתו. משמע דווקא ביתום קאמר משום דאמדינן דעתיה דלמצוה קא מכוין משום דיתום הוא. אבל במפרנס חבירו סתם לא אמרינן דלשם מתנה יהיב. וע"כ צ"ל כן. כי היכי דלא תקשה על הרי"ף מהך דיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. וכן מהך דירושלמי דהביא הרשב"א ראיה דקתני המרשה את חבירו בביתו סתם צריך לפרוע לו וכדכתב הר"ן שם. וכן יקשה עליו מכמה מקומות שהביאו התוס' בכתובות דף ק"ח ד"ה חנן אומר וכו'. דמשמע דהמהנה את חבירו סתם לא אמרינן לשם מתנה עביד. ודוחק לחלק בין מזונות לשאר הנאות אלא וודאי נראה דדווקא במפרנס יתום קאמר. וכדמשמע לישניה. ומטעמא דאמדינן דעתיה דלשם מצוה קא מכוין וא"כ לפ"ז קשה האיך מייתי עלה הך דעמד א' ופרנס את אשתו וכו'. דהתם ע"כ לאו מהאי טעמא הוי דלשם מתנה יהיב כיון דמודה הרי"ף במפרנס חבירו שאינו יתום דלאו דעתיה משום מתנה: