קדושת יום טוב (ליפמן) לג

דרובא דאי סליק וכו' עדיף טפי ואהאי סמכינן אפי' לכתחילה וסוגיין ס"ל דלא שנא ואפי' אהאי רובא לא סמכינן לכתחילה ואין חילוק בין האי רובא להאי רובא ובתרוייהו דיעבד אין לכתחילה לא והשתא א"ש נמי הא דרב אשי נמי דדייק לקמן מהך דחסא דהא דאמור רבנן וכו' אע"ג ג דחסא גברא רבה הוא מ"מ אין כאן אלא חד רובא ומדאמרינן בחד רובא דאי נסיב לא מפקינן ממילא דה"ה באינש דעלמא דאיכא נמי חד רובא אחרינא ורב אשי כבר חזר בו מסברתו דהוי בעי למימר דהאי רובא דאי סליק וכו' עדיפא.אנא ס"ל דתרוייהו כי הדדי נינהו ומשו"ה דייק שפיר דבלאו דברי התוס' נמי ע"כ צ"ל דרב אשי כאן בעובדא דחסא כבר חזר בו מסברתו דלעיל וכמש"ל זהו מה שנלענ"ד ביישוב דברי התוס' ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה:

ונחזור לעניננו דעכ"פ אין מכאן שום סמך לדברי המבי"ט ואין הענינים שוים כלל ואמנם בפסקי מהר"א סי' קל"ט שם מפורש קצת סברא זו דאם איתא דהוא חי היה נודע לנו מקומו איה ומדמי לה להך מרבנן אם איתא דסליק קלא אית ליה וכ' ג"כ הך סברא דאדם בינוני בזמננו הו"ל כאדם מפורסם בזמן חכמי התלמוד יע"ש. ומיהו הוא מיירי בזה כמה שנים שנאבד וגם הוא קלא דלא פסיק שהוא מת. או נהרג או נטבע וסמך על סברא זו דאומדנא לענין שאם נשאת לא תצא יע"ש באורך. וגם בזה אין דבריו מוכרחים וכמ"ש דאין הענינים שוים כלל. וגם חילוק זה דזמנו לזמן חכמי התלמוד אינו מוכרח ול"ד למ"ש התוס' והפוסקים לענין חוה"מ וכמש"ל בס"ד ודברי המבי"ט אינן נראין על דרך המהרי"א דא"כ הו"ל לפרש איזו זמן צריך עכ"פ להמתין עד שתהא אומדנא זו ברורה דאלו היה חי עוד זה הזמן היה נודע לנו מקומו היכן הוא ומדבריו משמע שבלא שום שהיית זמן הדין כן. סוף דבר אני אומר דאין דברי המבי"ט מובנים בטעמם ומאיזו טעם ס"ל דדמי למשאל"ס. ועדיפא מיניה למיהוי מותרת מדאורייתא ולשונו אינו מובן במ"ש דאם איתא דהנאבד ניצול היה נודע מקומו וכו'. דלשון זה משמע דנודע לנו שהיה באיזו מקום סכנה. אלא שאנו מסופקים שמא ניצול משם וגם מדברינו משמע. דהא דקיי"ל במשאל"ס אם נשאת לא תצא. היינו משום דאם איתא דסליק היה נודע לנו מקומו. ומשו"ה מדמי להו אהדדי וקאמר נמי דעדיפא מינה. ובאמת לאו היינו טעמא אלא משום דרוב הנטבעים במים בטביעה ממש אינם ניצולים. וכמ"ש התוס' בב"מ דף כ' ע"ב וכן ביבמות דף קכ"א ע"ב. דהצלה דמים שאל"ס מילתא דלא שכיחא הוי. כי אם בדרך קצת נס וכמש"ל. וכן כתבו כל הפוסקים. ואי מיירי הוא נמי בכה"ג בפשיטות איכא כאן טעמא דמדאורייתא מותרת. דכיון דמיירי בענין שרובן למיתה. ולא היה צריך לטעמא דהיה נודע מקומו. כללא דמילתא דאין ללמוד מדבריו שום ענין היתר ואין לסמוך על קיצורי הדברים המובאים בהעתקה במקום שאין לדבר טעם. ולא ראיה. וכ"ש שאין הענין מבורר כלל. ובתשו' מענין עגונות הארכתי עוד קצת בענין דברי המבי"ט וכתבתי שם מה שיש להקשות על דבריו מסוגית הש"ס. ואין להאריך עוד בזה:

סימן ח שאלה בא' שנשא אשה, ולה שתי בנות ויש לבנות מירושת אביהן בית ששוה כמה מאות ובשעת נשואי אשתו. התחייב האיש א"ע להחזיק את הבנות ולזונם ולפרנסם עד זמן נשואיהן. וכן שנתגדלה הבת הראשונה והיתה בת חמש עשרה שנה עשו שידוך עמה ואבי חורגה נתן לה הנדוניא משלו. וגם עשה לה בגדים וכל הצטרכות החתונה עשה משלו וכל זה לא גלה דעתו בשעת מעשה שהוא נותן כדרך הלואה לא לפני הנערה ולא לפני שום ב"ד. ועתה אחרי שנה תמימה מזמן נשואין תובע מנכסי הבת הנ"ל את כל הוצאותיו שהוציא עליה:

תשובה יש לחקור בענין זה כמה חקירות וספיקות א' בהא דהביא הב"י בחו"מ סי' קכ"ח בשם בעה"ת שהביא תשו' הרי"ף וז"ל מי שפרנס יתום בתוך ביתו וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא עליו כי אמר שבתורת הלואה הוציא והיתום טוען לא כי אלא בתורת מתנה והשיב שאין לו על היתום כלום לפי שלא אמר אוציא עליך משלי בתורת הלואה וכיון שלא אמר לו כן לא נתן לו אלא לג"ח כמו שאמרו למי שהלך למד"ה ועמד א' ופרנס את אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי עכ"ל. הנה יש לעיין ולספק בדבריו אם דעתו דווקא ביתום משום דדרך בני אדם לזונו ולפרנסו בדרך ג"ח משו"ה אמרינן סתמא לג"ח עשה כל שלא פי' להדיא בדרך הלואה אבל באדם דעלמא שאינו יתום אמרינן מסתמא אדעתא דהלואה עשה מה שפרנסו לפרוע ממנו אח"ז או נימא דלאו דוקא יתום קאמר וה"ה לכל אדם ועוד יש להסתפק אי נימא דדוקא יתום קאמר או בקטן דוקא קאמר דהיינו כל זמן שאינו בן י"ג שנה או אפי' בגדול ועוד יש לחקור בנידון זה אם הדין האמור על שם תשו' הרי"ף הוא במזונות דווקא אבל לא בשאר צרכיו כגון אם השיאו אשה ונתן סך ממון משלו לצורך נשואין ובגדים וכנידון דידן אם יש לחלק בין מזונות לדברים אלו או לא ואי נמי דאין חילוק יש להסתפק ביש לו נכסים במקום א' אי נימא דדוקא בשלא היו לו בשעת הוצאה שהוציא עליו אז אמרינן סתמא דעתו למתנה אבל לא כשיש לו נכסים ידועים בשעת הוצאה דאיכא למימר אדעתא דנכסים אלו הוציא בדרך הלואה כדי לפרוע מהן ואי נימא דבמזונות אין חילוק אכתי יש להסתפק בשאר הוצאות אם יש חילוק בזה על כל אלה יש לחקור ולדון בנידון זה מדברי תשו' הרי"ף הנ"ל ועוד יש לדון ולחקור אם דין זה הוא מוסכם בלי שום חולק או לא. ועוד יש לחקור בנידון דידן שנראה מדברי השאלה שהתחייב א"ע בפירוש לזונם ולפרנסם עד זמן נשואים דמשמע ולא עד בכלל וכל שכן שאין צרכי הנדוניא והנשואים בכלל זה דהוי כאלו פי' שזה אינו רוצה לקבל עליו ליתן משלו. והוי גלה דעתו מקודם שאינו רוצה לתת את כל אלה במתנה משלו. ויש להסתפק בזה אי בעינן דווקא שיגלה דעתו בשעת מעשה שאינו נותן זה במתנה או אפי' גלה דעתו קודם מעשה נמי מהני:

ועתה נבוא אל העיון על ראשון ראשון. הנה בפ' שני דייני גזירות כ' הר"ן וז"ל וכ' הרשב"א ז"ל בפ' אין בין המודר דכי אמר חנן איבד את מעותיו דווקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה נותן לה דבכי האי גוונא הו"ל כפורע חובו של חבירו שהוא פטור וכו'. אבל אם פרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וכו' והביא ראיה דבמפרנס סתם לא אמרינן במתנה קא יהיב לי' אלא לשם הלואה מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי. ועוד ראי' מדגרסינן בירושלמי וכו' אלמא המרשה את חבירו סתם לאו למתנה איכוין אלא לשכירות