קדושת יום טוב (ליפמן) לב

מאד ממקום טביעתו כיון דגברא רבה הוא קלא הוי לה להך עליה. והיה נודע הדבר במקום הטביעה שפלוני נפל לים. ועלה בשלום. זהו פי' הדבר. וראיה לזה מלשון הש"ס שם ע"ב גבי חסא דאיתא כי האי לישנא איכא דאמרי אנסבה רב נחמן לדביתהו אמר חסא גברא רבה הוא אם איתא דסליק קלא אית ליה למילתא והאי לישנא משמע להדיא דהך מילתא דעליה הו"ל קול ואין פירושו דקלא אית ליה והיה נודע איה מקומו דעל זה לא שייך לשון למילתא ועוד אי פירושו משום דקלא אית ליה ושמו מפורסם אלו היה חי היה נודע איה מקומו. א"כ ע"כ היה צריך להמתין איזו שיעור כיון דחיישינן דילמא אזיל לעלמא. ונתיישב באיזו מקום ומפני ששמו מפורסם היה נודע לנו מקומו. עכ"פ היה צריך להמתין בכדי שיוכל הדבר להתודע ולהתגלות לנו שיהו בני אדם עוברים משם לכאן וזה דבר שאין לו שיעור ולא נודע שיעורו האיך מקומו רחוק ואם הוא הגהה מקום שעוברים בני אדם משם וכל זה ועיין במרדכי סוף היה צריך בש"ס לפרש שיעור הדבר יבמות שהקשה כעין זה אמנם לפי מ"ש עפ"י פי' עד מתי צריך להמתין בדבר בכדי רש"י אינה קושיח וע"ש שנוכל לומר דעד זה הזמן וודאי כבר דמשמע מיניה נמי דהא הי' נודע לנו איה מקומו וכן לאיכא דקלא אית ליה היינו קלא דאמרי דאנסבה רב נחמן לדביתהו. דהעלא' שיצא מן הים עי' שם:

משמע דבלא שום המתנת זמן אנסבה. אמנם לפי מ"ש א"ש דקלא הוי ליה למילתא דעליה ועליה וודאי לא היתה רחוקה מאד ממקום הטביעה. ואין צריך שיעור לדבר. כי אפשר באותו יום או למחרתו כבר איכא למימר דאי איתא דסליק קלא אית ליה להך מילתא וזה נראה לי פשוט וברור דהכי פירושא דמילתא ואין מכאן ענין כלל לדברי המבי"ט:

ואמנם מפני שהבאתי כאן דברי התוס' והם בעצמם צריכין ביאור ויש מקום עיון בדבריהם אמרתי להאריך קצת אף שאינו ענין למאמרנו. ראשונה צריך ביאור דפשיטא ליה להתוס' דרובייהו דצורבא מרבנן. אי סליק קלא אית להו אפי' למאי דדחינן ולא היא ומנ"ל כן ותו מ"ש דומיא דרוב גוססין וכו' והא לא דמי כלל דהתם ליכא אלא חד רובא והכא הא איכא תרי רובי חד רוב איכא בכו"ע דרוב הנטבעין אינן ניצולין דמה"ט אמרינן במשאל"ס אם נשאת לא תצא משום דמדאורייתא שריא דאזלינן בתר רובא דרוב הנטבעים וכו' וכן כ' התוס' להדיא בב"מ דף כ' ע"ב ד"ה איסורא וכו' ובצורבא מרבנן איכא עוד רובא דרובייהו דסליק קלא אית להו. וה"ל כאן תרי רובי ויש חילוק גדול בין רובא לתרי רובי. כמו שמצינו בכתובות דף ט"ו לענין יוחסין דברוב אחד כשרין לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ובתרי רובי אפילו לכתחילה תנשא יע"ש. ובתוס' שם וכן פסקו כל הפוסקים שם לחלק בין רוב א' לתרי רובי. ופסקו דברוב אחד אפילו בדיעבד תצא ובתרי רובי אפי' לכתחילה תנשא. והיינו בשאינה טוענת ברי. ועיין בטור אהע"ז. וב"י סי' ו' יע"ש. ומאי ראיה מייתי התוס' מהך דרוב גוססין להך דהכא כיון דאיכא תרי רובי הו"ל למימר דתנשא אפי' לכתחילה. ותו קשיא לי לדברי התו' דגם למסקנא נמי ס"ל דרובייהו דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית להו א"כ תיקשי הא דלקמן ע"ב בהך עובדא דחסא דאמרי' ללישנא קמא מדבורי' דרב נחמן שמעה דביתהו ואזלה ואנסבה ולא אמרי לה ולא מידי. אמר רב אשי ש"מ הא דאמור רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה. והיכי דייק רב אשי מכאן לכל בני אדם דילמא בשאר בני אדם אפי' בדיעבד תצא והכא שאני משום דחסא גברא רבה הוי ומה"ט לאיכא דאמרי בעי למימר דאפי' לכתחילה אנסבה ר"נ ומשו"ה הוא דלא מפקינן משום דרובא אי סליק קלא אית ליה אבל בשאר בני אדם לא. ואין לומר דבשאר בני אדם נמי איכא רובא דרוב הנטבעין אינן ניצולין דאי ידע רב אשי דוודאי כן הוא דרוב הנטבעין אינן ניצולין למה ליה למידק מהכא דאי נסיב לא מפקינן. בלא"ה נמי כיון דאיכא רובא אי נסיב לא מפקינן ואין לומר דמהכא דייק דהיכא דאיכא רובא אי נסיב לא מפקינן הא מהכא ליכא למידק דאיכא למימר הכא משום דאיכא תרי רובי הוא דלא אמרינן לה ולא מידי אבל בעלמא בחד רובא אפי' בדיעבד תצא. איברא דלכאורה גם בלאו דברי התוס' איכא לאקשויי דהא רב אשי גופא הוא דקאמר לעיל הא דאמור רבנן משאל"ס אשתו אסורה ה"מ אינש דעלמא אבל צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה. וא"כ היכי דייק מהך דחסא דלא אמרי לה ולא מידי. דש"מ דהא דאמרי רבנן משאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחילה וכו' הא הכא חסא גברא רבה הוי ואי סליק קלא אית ליה ולדידיה בכה"ג לא אמרו רבנן כלל אשתו אסורה והיכי דייק מינה לאינש דעלמא דאמרו רבנן אשתו אסורה דה"מ לכתחילה וכו' ודוחק לומר דלהאי לישנא ס"ל דחסא לאו גברא רבה הוי דזה דוחק גדול לומר שיהיו שני לשונות מחולקים בש"ס אי חסא גברא רבה הוי או לא אלא בפשיטות נראה דללישנא קמא ס"ל דאין חילוק בין גברא רבה לאינש דעלמא. וכמסקנת ולא היא ולאידך לישנא ס"ל דרב נחמן סבר דיש חילוק אבל חסא וודאי גברא רבה הוא לכולהו לישני וא"כ קשיא אדרב אשי ואמנם בלאו דברי התוס' היה נראה לומר דרב אשי גופיה חזר בו ממה שאמר לעיל לחלק בין אינש דעלמא לצורבא מרבנן אלא ס"ל דאין חילוק וכסברת ולא היא. ושפיר דייק הכא דאמרו רבנן אשתו אסורה דווקא לכתחילה וכו' אבל לדברי התוס' דגם למסקנא דאמרינן ולא היא וכו'. נמי ס"ל דרובייהו דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה א"כ אכתי תקשה הך דרב אשי דעובדא דחסא היכי דייק מינה וכמ"ש:

ומה שנראה לי ליישב בדברי התוס' הוא דס"ל דלא מסתבר דליפלגו רב אשי וסוגיא דתלמודא בהך מילתא אי אית ליה קלא לצורבא מרבנן דסליק אי לית ליה קלא דלא מצינו פלוגתא בכי האי מילתא שהוא דבר של מציאות וכן לקמן לאיכא דאמרי דפליגי ר"נ וסוגיא דתלמודא בהך מילתא ומסתבר להו טפי דוודאי לכו"ע צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה ורובייהו הכי איתנייהו אלא דבהא פליגי דרב אשי סבר דארובא כי האי סמכינן דאפי' לכתחילה תנשא וסוגיא דתלמודא ס"ל דאפי' ארובא כי האי לא סמכינן וצריך לומר לפ"ז דהא דאמרינן במשאל"ס רוב הנטבעים אינן ניצולין היינו דווקא באינש דעלמא. ומפני שההצלה היא בדרך קצת נס וכמ"ש התוס' דף קכ"א ע"ב ד"ה אין מזכירין מעשה נסים. דהצלה דמים שאל"ס אינו מעשה נסים ממש אבל מ"מ היא בדרך נס קצת דהיינו בדף של ספינה או גל טורד לחבירו ואינשי דעלמא רובייהו אינם ראויים להעשות להם אפי' נס כזה ומה"ט אמרינן דרובא דנטבעים אינן ניצולין. אבל בצורבא מרבנן אדרבא רובייהו דצורבא מרבנן ראויים הם להעשות להם נס כזה וכהנך עובדי דמייתינן בגמ' שם גבי תלמידי חכמים וליכא בצורבא מרבנן נמי אלא חד רובא. דהיינו משום דרובייהו דצורבא מרבנן אית להו קלא. אי סליק והשתא בין באינש דעלמא בין בצורבא מרבנן ליכא אלא חד רובא באינש דעלמא איכא רובא רוב הנטבעים וכו' ובצורבא מרבנן איכא רובא דקלא ורב אשי הוי ס"ל