קדושת יום טוב (ליפמן) כט

ממונא מאיסורא דמחמרינן טפי בממונא דלא אזלינן בי' בתר רובא. זה אינו דדוקא לענין זה מחמרינן משום דחזקת ממון עדיף. ולא אזלינן בתר רובא להוציא ממון מחזקתו וכמ"ש התוס' בכמה מקומות אבל הכא באבידה דאין כאן חזקת ממון דזה המוחזק אינו אומר דשלו הוא וכמ"ש התוס' בחולין דף צ"ו ע"א והבאתי דבריהם לעיל בס"ד בכה"ג וודאי אין להחמיר כלל בממונא מאיסורא ואמנם י"ל דהא דאמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא זהו דווקא במקום מיוחד כגון שדה שנאבד בה קבר דהוי מקום מיוחד דידעינן שבשדה זו נאבד הקבר ובשדה זו נמצא. בכה"ג דווקא הוא דאמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא. ודלא מהדרינן אבידה אפי' למאן דלא משקר. היינו דווקא בשאינו יודע המקום שנאבד ממנו. ומיהו באמת זה אינו ולא מיבעיא למ"ד מקום לא הוי סי' דוודאי מוכח דאפי' בכה"ג לא אמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא דאפי' ידעינן דלא משקר לא מהדרינן בסי' מקום להאי מ"ד וכמ"ש התוס' דף כ"ב ע"ב וכלשון הגמ' דף כ"ג אלא אפי' למ"ד מקום הוי סי' היינו דווקא מקום מיוחד שהונח שם אבל באומר אבדתי בשדה פלוני לאו כלום הוי דהא קתני שם ברה"י נוטל ומכריז ומפרשינן להאי מ"ד דהסי' הוא סי' מקום ופירש"י שם דרה"י היינו שדה זרועה עיי"ש ואפ"ה דווקא דרך הינוח דאיכא סי' מקום מיוחד הוא דמהדרינן אבל דרך נפילה אינו חייב וכדאמרינן להדיא דף כ"ג וטעמא משום דכיון דדרך נפילה הוי לא ידע ליתן סי' מקום ואע"ג דהא וודאי ידע שברה"י נאבד לו וכמ"ש התוס' בר"פ אלו מציאות דאפי' דרך נפילה הוי מ"מ יודע שברה"י אבד אלא שאינו יודע לכוין המקום מסוים יע"ש. אלמא דאפי' למ"ד מקום הוי סי' דווקא מקום מסוים. אבל אם אומר' סתם. בשדה פלונית אבדתי. לאו כלום הוי. ולא אמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא. ותו דבלא"ה לא מסתבר כלל דרבה ורבא דפליגי אי מקום הוי סי' או לא. דקמיפלגי בפלוגתא דר' ורשב"ג אי אמרינן במקום מיוחד זהו הנאבד זהו הנמצא. וה"ל להש"ס למימר כתנאי. ותו דאפי' למ"ד מקום הוי סי'. היינו סי' בינוני ולא סי' מובהק גמור. וכמו שהוכחתי בס"ד במקום אחר וכן כתבו הסמ"ע והש"ך בח"מ סי' רס"ד יע"ש. אלא וודאי פשיטא. דבדבר הנאבד. ואיכא למימר דהאי גברא הוא או דאחרינא הוי. ומרובא דעלמא קאתי. אזלינן בתר רובא דעלמא. ולא אמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא דרובא עדיפא מהאי סברא דזהו וכו'. והך דשדה שנאבד בה קבר. התם ליכא רובא דעלמא דמה להם לרובא דעלמא לקבור בשדה זו ודומיא דהכא מדמינן התם בפסחים על ובדק ואשכח. דלא שייך התם למיזל בתר רובא דעלמא. דבביתו מיירי ונבדוק. ועוד דהתם איכא נמי חזקה דשדה. וכמ"ש בתשו' זכרון יוסף. ואע"ג דאמרינן בבכורות דשדה משום דדרכה למקבר בה אמרינן. כי היכי דקבר בה איהו. קבר בה נמי אינש אחרינא. מ"מ לא שייך התם רובא דעלמא. דמה להם לרובא דעלמא לקבור בשדה אחרים. אלא דחיישינן דלמא מכבר קבר בה איש שהיה הוא בעל השדה באותו פעם. ולא דמי כלל לרובא דעלמא. אבל היכא דאיכא רובא דעלמא. וודאי רובא דעלמא עדיפא. ומה שכתב בספר פני יהושע. דבגט אפילו הוחזקו שני יוסף ב"ש ושכיחי שיירות נמי לא חיישינן מדאורייתא. היינו משום דלא הוי התם רובא דעלמא לפי סברתו. דליכא למיחש אלא ליוסף ב"ש אחר. ולא הוי אלא כמו נפילה דחד. ואמנם כבר כתבתי בס"ד דאין דבריו מוכרחים כלל. ויותר נראה דבכה"ג חיישינן מדאורייתא ואין להאריך :

ואמנם הא וודאי דלא אמרינן כאן זהו הנאבד זהו הנמצא היכא דאיכא למיתלי ברובא דעלמא. ואפי' במידי דלא נייד. וכ"ש בבע"ח דניידי. דאיכא למימר האי אזיל לעלמא. וראיה ברורה מהך דזימן שחורים דביצה דף יו"ד ע"ב. דאמרינן כגון שזימן שחורים ולבנים. ומצא שחורים במקום לבנים וכו' קמ"ל הנך אזלי לעלמא והנך אחריני נינהו ולא אמרינן זהו שנאבדו זהו שנמצאו. וליכא למימר דהתם מדאורייתא אין ה"נ דה"ל למימר כן. ורבנן הוא דגזרי. דא"כ היכי מייתי מינה ראיה לר"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. דילמא מדאורייתא. אזלינן בתר קרוב. והכא מדרבנן הוא דהחמירו. אלא וודאי לא מסתבר כלל דנחמיר כ"כ באיסור מוקצה בדבר דבאיסור דאורייתא לא חיישינן מדאורייתא. ויש להוכיח כן מכמה מקומות ואין בו צורך להאריך. דבלא"ה נראין דברי המבי"ט עצמן דלאו היינו טעמא דהרי כ' להדיא הטעם דאם היה ניצול היו יודעין מקומו:

סימן ו שוב ראיתי בס' זכרון יוסף שכ' שם אהך עובדא דשומשמי דיבמות דף קט"ו. דסבר ר"ח למימר היינו שני ת"ח ולא אמרינן הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו. ח"ל רבא וכו'. ורוצה לפרש דברי רב חסדא כסברת המבי"ט יע"ש. ודבריו בפי' הסוגיא דחוקים עד למאד. ואין להם שחר. דנהי דבהך דשני ת"ח איכא למימר סברא זו. דזהו שנאבדו זהו שנמצאו. אבל בהך דשומשמי וודאי לא שייך כלל ואין שם לא אבידה ולא מציאה. ואמנם במ"ש שפירש"י הוא דוחק. הנה לכאורה באמת דוחק הוא ולא מטעמיה. דלפירש"י צ"ל דרב חסדא הוי ס"ל. דסי' דהכא דכן וכן הויין הוי סי' מובהק. דומיא דסי' דשני ת"ח. ורבא דחי ליה דסי' דת"ח הוי סימנים מובהקים. אבל סי' דהכא אינו מובהק דאיכא למימר דחושבנא הכי איתרמי. ולפי זה קשה אי הוי ס"ל לר"ח דהכא סי' מובהק הוי. א"כ למה ליה למילף משני ת"ח. פשיטא דאסי' מובהק סמכינן וע"כ לא קמיבעיא לן אלא בסי' שאינן מובהקי' אי דאוריית' או דרבנן. ונ"מ לאהדורי גט אשה. אבל בסי' מובהק. מיפשט פשיטא לכ"ע דהוי דאורייתא. וכדמוכחן כמה סוגיות. וזה דוחק וודאי לומר. דאע"ג דסוגיא דגמ' מיפשט פשיטא לה מסברא. מ"מ בעי רב חסדא למידע הך מילתא. מברייתא דרבי. דזה אינו. דמברייתא לא מוכח מידי. דע"כ לא צריכינן לאוקמי דקאמרי סי' אלא כי היכי דלא נפשוט הך דעד א' במלחמה. וא"כ היכי נפשוט מינה הך דסי'. דלמא סי' לאו כלום הויין והכא בט"ע מיירי. ואה"נ דעד א' במלחמה מהימן. ולא חיישינן לבדדמי. אלא וודאי ר"ח דהוי בעי לדמויי להך דשני ת"ח. היינו דבעי למילף מסוגיא דמתרצינן כן. ולא מברייתא גופא. ואכתי לא הוי צריך למילף מהך דהכא. דמילתא דפשיטא היא בכל דוכתין. דסי' מובהק וודאי סמכינן עלה מדאורייתא:

והנה לכאורה היה נראה לפרש דרב חסדא לא אתי' דגמ' קאי. אלא הוי ס"ל דהך דשני ת"ח דהימנינהו היינו משום סי' המנין והוי בעי למילף מינה דמנין הוי סי' מובהק ורבא דחי דהתם קאמרי סימנים אחריני. דהיינו סי' מובהק שבכל א' וכתי' הגמ'. אבל סי' מנין לא הוי סי' מובהק. אבל באמת אין זה כלום. חדא דלא שייך התם סי' מנין כלל