קדושת יום טוב (ליפמן) כד

לא מהני וכמה שהוכחנו לעיל בס"ד מסוגיא דתלמודא ותו דהיא גופא קשיא למה לי' להש"ס לדחויי בכה"ג ולדחוקי דמיירי בט"ע ובצירוף סי' ובחזינהו לאלתר בפשיטות ה"מ לדחויי דמיירי דקאמרי סי' מובהקים גמורים דהויין דאורייתא דוודאי איכא סי' מובהקים דהוי דאורייתא כדאמרינן באלו מציאות וכמ"ש התוס' כאן והוי א"ש בפשיטות בלא שום צירוף ט"ע ולא הוי בעינן נמי חזינהו לאלתר ולא אסקינהו קמן. ותו דלפ"ז לא א"ש הא דקאמרינן דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסי' הא ע"כ עלייהו הוא דקא סמכינן דסי' לחוד לאו כלום נינהו וטפי סמכינן עלייהו מאסימנים דע"כ צריך לומר דט"ע דידהו עדיף מסימן שאינו מובהק דהא תרי סי' שאינם מובהקים לאו כלום נינהו וכמו שהוכחנו לעיל בס"ד והכא דמהני לצרף סי' שאינו מובהק בהדי ט"ע ע"כ צ"ל דהכא ט"ע הוא עיקר ועדיף מסי' שאינו מובהק וא"כ היכי שייך למימר דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנים דאדרבא עלייהו קא סמכינן טפי מאסימנים ודוחק נמי לפרש דה"ק דלאו עלייהו לחוד סמכינן אלא בהדי סי' דלא ה"ל למימר בהאי לישנא כלל אלא הכי ה"ל למימר וקאמרי סי' דאסי' סמכינן ומדקאמרינן דלאו עלייהו סמכינן משמע להדיא דהכא לא סמכינן עלייהו כלל אלא אסי' בלבד. ותו קשיא לי טפי מהך עובדא דמייתינן בתר הכי ההוא גברא דאפקיד שומשמי וכו' סבר רב חסדא למימר היינו שני ת"ח וכו' א"ל רבא מי דמי התם קאמרי סי' אבל הכא מאי סי' איכא ודקאמר כן וכן הויין דילמא חושבנא הוא דאיתרמי ואי אמרת דהך דשני ת"ח בצירוף הט"ע הוא דסמכינן אסי' א"כ מאי הוי ס"ד דרב חסדא לדמויי הך דשומשמי להך דשני ת"ח דלא דמי כלל כיון דהתם לאו אסי' לחוד הוא דסמכינן אלא בצירוף הט"ע והרי הכא ליכא ט"ע כלל ולא שייך הכא ט"ע כלל ולמה לי' לרבא נמי לדחויי התם קא אמרי סי' אבל הכא מאי סי' איכא וכו' תיפוק ליה דאפי' הכא איכא סי' אכתי לא דמי דהתם לאו משום סי' לחוד הוא דסמכינן דאינהו נינהו אלא משום הט"ע דבהדי סי' הוא דסמכינן לומר דהני אינהו נינהו:

ועוד יש להביא ראיה דהיכא דלא מהימן בט"ע משום דחשדינן ליה במשקר לא מהני אפי' בהדי סי' שאינן מובהקים אי דרבנן נינהו מהא דאיתא בגיטין דף כ"ח וב"מ דף י"ט רבה בב"ח אירכס לי' גיטא בבי מדרשא אמר אי סימנא אית לי בגווי' אי ט"ע אית לי בגווי' ואהדרוהו ניהלי' ולא ידענא אי משום סימנא וקסברי סי' דאורייתא ואי משום ט"ע ודווקא לצורבא מדרבנן אבל לאינש דעלמא לא ובפשיטות משמע דה"פ אי משום ט"ע כלומר לעולם דס"ל סי' דרבנן ומשום סימנא לא הוי מהדרי לי' והא דאהדרוהו לי' משום ט"ע ודווקא לצורבא מדרבנן כלומר ודווקא משום דידעו בו שאני צורבא מדרבנן הוא דאהדרוהו ניהליה אבל לאינש דעלמא בכה"ג לא הוי מהדרי ליה וכתבו שם התוס' בשם ר"ת דהא דלא מהדרינן לאינש דעלמא בט"ע היינו משום דלא מהימן והוכיח כן מהגמ' דקדושין יע"ש. הרי להדיא דאע"ג דיהיב נמי סימנא מ"מ אי סי' דרבנן ומשום ט"ע הוא דאהדרוהו קאמרינן דווקא לצורבא מדרבנן אבל לאינש דעלמא לא אע"ג דקיהיב נמי סימנא אלמא כל היכא דלא מהימן בט"ע לחוד דחשדינן ליה במשקר לא מהני סי' בהדי' ולא מידי ודומיא דהכא נמי בהך דינא דעד א' במשאל"ס דלא מהימן בט"ע משום דחשדינן לי' במשקר דילמא לא הכירו בט"ע וקאמר שמכירו דהיינו טעמא דהוי ס"ד דעד א' במלחמה וכן עד א' במשאל"ס דלא מהימן ואפי' אומר דבר ברור משום דחשדינן לי' דילמא לא הכירו וקאמר שמכירו ובדדמי מפני שראה הטביעה סבר בדעתו מסתמא האי הוא שטבע וכ"ש לפי שיטת התוס' שם ד"ה עד א' במלחמה דס"ל דעד א' במלחמה לא מהימן כלל אפי' אינו אומר בדדמי אלא לא מהימן כלל משום דחשדינן לי' במשקר היכא דאיתתא לא דייקא וכמו כל עד א' בעלמא באיסור דאורייתא דלא מהימן כלום ודומה ממש להך דלא מהימנינן לע"ה בט"ע ולא מהני נמי סי' בהדי האי ט"ע ודוחק לפרש דהא דקאמרינן התם ודווקא לצורבא מדרבנן וכו' אט"ע בעלמא קאי ובלא שום סי' כלל דבפשיטות משמע דאהך עובדא קאי דאל"כ למאי קאמר לה ומה שייכות ענין לומר התם כן כיון דבהך עובדא הוי מהדרי אפי' לאינש דעלמא ואף אם נדחוק לחלק בין לא מהימן דהתם דחשדינן לי' במשקר גמור ובין לא מהימן דהכא דלא חשדינן לי' במשקר גמור אלא דאומר בדדמי ואף שחילוק זה דוחק כיון דמ"מ הכא נמי חשדינן לי' שלא הכירו ואמר שהכירו מ"מ הא וודאי דלשיטה זו דהא דלא מהימן עד א' במלחמה למאי דס"ד היינו אפי' אינו אומר בדדמי נמי לא מהימן משום דחשדינן ליה במשקר ולא מהימנינן לי' הכא בעדות אשה אלא היכא דאיהי גופא דייקא אבל במלחמה דלא דייקא לא מהימן כלל וזו היא ג"כ שיטת הרי"ף דמיבעיא ליה בעד א' אפי' בכה"ג דליכא בדדמי וכמש"ל בס"ד להך שיטה וודאי דדומה ממש להך דהתם:

ויצא לנו דלשיטת הרי"ף וודאי אי אפשר לפרש כלל כפי' זה דבצירוף הט"ע הוא דקא סמכינן וזה ברור ובאמת גם לשיטת הסוברים דמיבעי' לי' בע"א במלחמה משום דחשדינן לי' דאומר בדדמי נמי דוחק הוא לחלק בין ט"ע דהכא לט"ע דע"ה גבי גט וכמ"ש ואין להאריך בזה כי בלא"ה פי' זה הוא תמוה מחמת הנך קושיות דכתיבנא מהך סוגיא גופא ובדברי התוס' בפי' דבריהם היה נראה דהא דכתבו א"נ עפ"י ט"ע מהני קאי אדלעיל שכתבו בריש דבריהם וקאמרי סי' אבל ט"ע לא מהני, וע"ז קאי האי א"נ עפ"י ט"ע מהני כלומר דמהני הכא נמי ט"ע ולא חיישינן בט"ע בדדמי. וכשיטת הר"י שהביא המרדכי. ודקאמרינן וקאמרי סי'. הוי כמו א"נ וכמ"ש במרדכי והבאתיו לעיל והך דחזינהו לאלתר. הוי בט"ע. והתוס' קצרו בזה ולא סיימו פי' הסוגיא לפי שיטת הר"י.לא כתבו אלא הך דס"ל להר"י דט"ע מהני. והיינו מ"ש בסה"ד ר"י קאי אאי נמי שכתבו שזהו שיטת הר"י. והיינו ממש שיטת הר"י שהביא במרדכי:

ונחזור לעניננו. דלשיטת הרי"ף והרא"ש והר"ן והתוס' בתירוץ ראשון. ולשיטת רש"י ור"ח. מוכח בפשיטות מסוגיא זו. דאפי' סי' מובהקים לגמרי לא מהני במשאל"ס. אלא היכא דחזינהו לאלתר בתר העלאה. אבל אי אישתהי לא מהני. וזהו ממש דברי הטור. אלא דהטור ס"ל לחלק בין עד שראה הטביעה. לעד שלא ראה הטביעה ולענין ט"ע לחוד בלא סי'. וכדעת הרא"ש. והרז"ה והר"ן ס"ל דאין חילוק בין היכא דראה הטביעה, ללא ראה. דבתרוייהו היכא דחזינהו לאלתר סמכינן אט"ע דידהו. והיכא דלא חזינהו לאלתר בתרוייהו לא סמכינן אט"ע. ופלוגתייהו תליא בהא. דהר"ן ס"ל דהך בעיא איפשטא לה מהך עובדא דדיגלת. וכשיטת הרי"ף. והא דמשמע הכא בסוגיא דט"ע לחוד לא מהני. היינו למאי דדחינן דלא למפשט בעיין. אבל למסקנא למאי דפשטינן לה מהך דדיגלת ס"ל דמהני ט"ע בדחזינהו לאלתר ואין צריך לחלק כלל בין ראה הטביעה ללא ראה. אבל הרא"ש והרז"ה ס"ל. דבעיין