קדושת יום טוב (ליפמן) כב

שהועלה והכירו ע"י סי'. היה נראה לכאורה לפרש דמיירי בסי' שאינן מובהקים. ומשו"ה בעינן שראהו מיד אחר שהועלה וכדרך שכ' הרש"ל. אבל באמת אי אפשר לפרש כן דא"כ היה צריך שיאמר נמי שמכירו בט"ע לבד מן הסי' דעיקר מאי דסמכינן עלה היינו משום הט"ע. דסי' לחוד לאו כלום הוא. דלאו"ד הם. ולא מהני אלא לאצטרופי לט"ע דלא ניחוש לאומר בדדמי. וכל עיקר דסמכינן עלה אט"ע סמכינן. ובדבריו משמע להדיא. דא"צ שום הכרה בט"ע. כי אם הכרה ע"י סי'. וכמ"ש בהדיא. והכרתיו ע"י סי'. וכן בסמוך. ומכירו ע"י סי'. ותו הרי לשיטת הטור היכא דמהני ט"ע מהני אפי' אחר כמה ימים אחר שהועלה. וכמ"ש בסמוך דאחר שלא ראה הטביעה מהימן אפי' לא ראהו מיד אחר שהועלה. ובטביעת עין לחוד. והיינו ע"כ משום דס"ל דהיכא דכל גופו שלם יש להכירו בט"ע אפי' אחר כמה ימים. וכשיטת ר"ת. והכא בראה הטביעה לא מהימן בט"ע לחוד. היינו משום דחיישינן לאומר בדדמי. וכיון דבצירוף סי' מהני. גם בראה הטביעה הט"ע דידיה דלא ניחוש לבדדמי. א"כ למה לי שראום לאלתר. דלענין הט"ע אין חילוק בין לאלתר בין שהו. דלעולם יש להכיר בט"ע היכא דגופו שלם לשיטתו. והרש"ל שכ' כן. היינו משום דס"ל דט"ע לא מהני אם שהה לאחר שהועלה. אפי' לאחר שלא ראה הטביעה משום דתפח ואין להכיר בט"ע. והשיג שם על הרא"ש והטור בזה יע"ש. אבל לשיטת הטור דיש להכיר ע"י ט"ע. אפי' שהה. ע"כ אין לפרש כדרך הזה. אלא וודאי דלא מיירי הטור בצירוף הט"ע כלל. והכרה ע"י סי' לחוד הוי. וע"כ מיירי בסי' מובהקים גמורים. וכמש"ל באריכות בס"ד. דאפי' במשאל"ס דרבנן בעינן סי' מובהקים ואפ"ה בעינן שראהו מיד אחר שהועלה. וזהו כשיטת התוס' בתירוץ ראשון. וכן נראה דזהו ג"כ דעת הרא"ש. דאיהו ס"ל נמי כהאי שיטה. דהיכא דכל גופו שלם מכירין אותו בט"ע. אפי' שהה לאחר שהועלה. ולדידיה נמי ליכא לפרושי דמיירי בתלמוד בצירוף ט"ע עם הסימנים. ומשום הט"ע הוא דקאמר וחזינהו לאלתר. דלדידיה אין חילוק וכמ"ש לשיטת הטור. ובלאו"ה נמי סתמא דמילתא שיטת הטור כשיטת הרא"ש אביו. ודברי הטור נראין להדיא דלא מיירי כלל בצירוף ההכרה דט"ע וכמ"ש:

היוצא לנו מזה דלשיטת התוס' בתירוץ ראשון. ולשיטת הרא"ש והטור. לא מהני סי' מובהקים גמורים במשאל"ס כ"א בראהו מיד אחר שהעלוהו מן המים וכפשטי' דתלמודא דאפי' קאמרי סי' בעינן חזינהו וכן נראה לפי שיטת רש"י ור"ח שהביאו התוס' והרא"ש. דס"ל דבמים לא מהני ט"ע. והכא משום סי' לחוד הוא דמהני. ואפ"ה קאמרי וחזינהו לאלתר. ונראה לי דזהו ג"כ דעת הר"ן בתשובה בהך דמיימון מאלקו דלא סמך התם אסי' שאמר הכותי משום דמיירי התם דאישתהי אחר שהועלה מן המים קודם שראה אותו הכותי. וכדאיתא להדיא שם. והובאה בב"י באהע"ז. והבאתיה ג"כ לעיל. וס"ל דלא סמכינן אסי' היכא דאישתהי לאחר שהועלה מן המים. וכדאמרינן בגמ' דבעינן דחזינהו לאלתר. וקאמרי סי' וכשיטת התוס' בתי' ראשון. ושיטת הרא"ש והטור דאסי' לחוד סמכו. ואפ"ה בעינן חזינהו לאלתר ולפ"ז שפיר מצי מיירי התם אפי' בסי' מובהקים גמורים ואין צריך למ"ש הב"י. דנראה מדבריו דאותן סי' שאמר הכותי שהיה לו בראשו ובזרועו לא חשיבי סי' מובהקים לגמרי וכו'. דבפשיטות א"ש. אפי' אי חשיבי סי' מובהקים לגמרי. אפ"ה לא התיר משום דראה אותו הכותי אחר כמה ימים שהועלה מן המים. דאפי' סי' מובהק גמור לא מהני אלא א"כ ראהו מיד אחר שהועלה וכשיטת הפוסקים הנ"ל. והשתא נראה נכון הגי' שלפנינו בדברי תשו' הר"ן. דאיתא בהאי לישנא והכירו בפרצוף פנים עם חוטמו וגם סי' שהיה בראשו. וסי' אחר מובהק היה בזרועו. והאי לישנא משמע בפשיטות דסי' מובהק גמור הים בזרועו וזה הסי' שהיה בראשו לא היה מובהק גמור ומה"ט כ' כאן מובהק. ואפ"ה לא התיר מטעם דאישתהי וכמ"ש ואפי' לגי' שהביא הב"י. וסי' אחר מצלקת שהיה בזרועו. יש לומר דס"ל דסי' צלקת באבר מיוחד הוי סי' מובהק גמור. ועדיף משומא. ודלא כהמ"ב בסי' ס"ג שלמד מדברי הר"ן בתשובה זו. דס"ל דצלקת לא הוי סי' מובהק גמור. אפי' פרט באיזה אבר ואחריו נמשך בחל"מ בתשובה אחת שהביא בשו"ע. והם למדו כן לפי הדרך שמפרש הב"י דברי הר"ן בתשובה זו. אבל לפי מ"ש דדעת הר"ן בתשובה הוא כדעת התוס' והרא"ש בשיטת הגמ' דיש ללמוד משם דאפי' אסי' לא סמכינן כל היכי דלא חזינהו לאלתר. וכמש"ל. אין ללמוד מדברי הר"ן כלום. דאפי' היה צלקת סי' מובהק. א"ש דלא סמיך עלייהו:

והנה פשט לשון התשובה מהר"ן שם מורה להדיא על הדרך שכתבתי דהרי שם בשאלה נשאל מחמת הסימנים. ובתשובה לא זכר מענין הסי' כלום. ולפי הדרך של הב"י לא היה להר"ן לסתום אלא לפרש דעל הסי' אין לסמוך וליתן טעם מפני שאינן מובהקים גמורים. וגם הא דקיי"ל סי' דרבנן מספיקא. וכ"ז היה מן הצורך להר"ן לבאר לשואליו. כיון שהם שאלוהו מענין הסי'. והרואה יראה שם דהשואלים לא קטלי קני הוי. אלא חכמים ובעלי תורה ועכ"פ צריך לומר שנסתפקו בדבר הסי' אם יש לסמוך עליהם או מטעם דהוי ס"ד דהני סי' מובהקים הם. או דהוי ס"ד דילמא קיי"ל סי' דאורייתא. וכדדייק רבא בב"מ (דף כ"ח). ועיין בלח"מ בפ"ג מהל' גרושין הל' י"א שכתב שם דהרמב"ם פסק דסי' דאורייתא עיי"ש. ועכ"פ איך שיהיו במה שנסתפקו האיך לא השיב עליהם הר"ן כלום מענין הסי' וכל עיקר מה שהשיב לאיסורא לא היה אלא משום דלא חזינהו בשעתי' והביא שם הך סוגיא דאסקינהו קמן וחזינהו בשעתיה. ואלו הוי ס"ל להר"ן דסי' מובהקים מהני אפי' לא חזינהו בשעתי' אלא משום דהנך סי' לאו מובהקים נינהו. כל זה היה לו לפרש להשואלים כיון דאינהו הוי מספקא להו. אבל לפי מ"ש דס"ל להר"ן דאפי' אסי' מובהקים לא סמכינן כל היכי דלא חזינהו בשעתיה. וכפשט לשון הגמ'. א"ש דלא היה צריך להשיב כלום על ענין הסימנים אם הם מובהקים או לא דלא נ"מ הכא מידי. כיון דהשיב להם דמשום דלא חזינהו בשעתיה לאו כלום הוא. והביא להם הך סוגיא דאמרינן ואסקינהו קמן וחזינהו בשעתי' ממילא דהנך סי' לא מעלין מידי דהתם נמי קא יהבי סי' ואפ"ה אמרינן וחזינהו בשעתי' דוקא. ובלאו כל זה יש לי מקום להוכיח מדברי הר"ן דס"ל בפירוש הסוגיא בהך דאסקינהו קמן וחזינהו בשעתיה וקאמרי סי' וכו' כשיטת התוס' בתירוץ הראשון ודלא כשיטת הר"י שהביא המרדכי ודלא כתי' א"נ שכתבו התוס'. ואמנם צריך להאריך קצת בענין זה ולהעתיק לשון המרדכי בשם ר"י, וז"ל שם בר"פ האשה רבה. ותסברא משאל"ס וכו' תימא לר"י. אפי' למאי דקאמרינן דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סי' אכתי מוכח שפיר וכו'. ואכתי איפשטא ליה שפיר דעד א' מהימן. ועוד קשה דמשמע דלא מהני עדות במשאל"ס אלא בסי' משום דמשתנה הפרצוף ולא מהני טב"ע, ולקמן משמע דאין הפרצוף משתנה במים דאמרינן ההוא גברא