קדושת יום טוב (ליפמן) כ

וודאי ע"כ דאי הוי מספקא להו לא הוי להו למיסמך אסי' אפי' באיסור דרבנן. וכן יש להביא ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש בגיטין שם שכתבו היכא דשכיחי שיירתא ואע"ג דלא הוחזקו לא מהדרינן אלא א"כ אמרי עדים וכו'. או דאיכא סי' מובהק כגון נקב יש בצד אות פלוני ודווקא בצד אות פלוני אבל בנקב בעלמא לא זהו לשון הרי"ף והרא"ש הקשה שם דברי הרי"ף אהדדי דביבמות גבי הך דיצחק ריש גלותא פסק כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק ואע"ג דשכיחי שיירות ומשום דלא הוחזקו ותירץ דהכא גבי גט פסק הרי"ף להחמיר באיסורא כיון דאפשר לבעל לכתוב גט אחר אבל התם אי הוי חיישינן להחמיר צריכה להתעגן כל ימיה וכו' יע"ש. הרי הא דס"ל להרי"ף דגבי גט לא מהדרינן בשכיחי שיירות ואע"ג דלא הוחזקו ע"כ לאו מדאורייתא הוי. דאי מדאורייתא חיישינן ליוסף ב"ש אחר אפי' בכה"ג וודאי דאין לחלק בין גט למיתה כלל. דמה לי בזה שתתעגן כל ימי' כיון דמדאורייתא חיישינן תתעגן ותתעגן. אלא וודאי מדרבנן בעלמא הוא משום לעז וכסברת התוס' דב"מ וכיון דמדרבנן בעלמא הוי שפיר איכא למימר דגבי גט דוקא חששו דאיכא לתקוני אבל גבי מיתה דאיכא עיגון לא חששו וכיון שכן הרי מוכח להדיא מדברי הרי"ף דלדידן דמספקא לן אי סי' דאורייתא או דרבנן לא סמכינן אסי' אפי' באיסור דרבנן שהרי כתבו להדיא דבשכיחי שיירות ואפי' לא הוחזקו לא מהדרינן אלא א"כ וכו' ודוקא נקב בצד אות פלוני וכו' וכבר הוכחנו דבכה"ג ע"כ לא הוי אלא איסור דרבנן לשיטתם וכזה יש להוכיח ג"כ מדברי הטור שכ' באהע"ז סי' קל"ב דלא מהדרינן גט בשכיחא שיירתא אע"ג דלא הוחזקו אלא כגון דקאמרי עדים וכו' או סי' מובהק כגון נקב בצד אות פלוני וכו' וכ' שם להדיא דדווקא גבי גט חיישינן בחדא לריעותא משום דאפשר לכתוב אחר אבל גבי מיתה לא חיישינן יע"ש והוכחה זו לדעתי היא ברורה לענ"ד בלי פקפוק ואין זה תימא דפסקו להחמיר בהאי ספיקא ואפי' במילתא דלא הוי אלא חששא דרבנן כיון דעיקר איסור הוי דאורייתא דהיינו איסור אשת איש וכ"ש דאיסור חמור דהוי בכרת ראוי להחמיר במילתא דלא איפשטא למיזל בה לחומרא ואפי' באיסו' דרבנן דידי' וכה"ג מצינו בכמה מקומות שפסק הרי"ף במילתא דלא איפשטא להחמיר ואפי' בדרבנן וכתבו בו הראשונים טעמא משום חומר איסורו וכ"ש הכא דעיקר החששא הוי באיסור דאורייתא ועוד דחזינן דרב אשי גופיה דמספקא ליה מילתא אי סימנים דאורייתא או דרבנן. אזיל לחומרא מספיקא ופסק דבעינן סי' מובהק גמור דווקא ואפי' בהך חששא דלא הוי אלא מדרבנן דלשיטת הרי"ף ר' ירמי' ורב אשי מוקי נמי להך דקתני לא יחזיר בלא הוחזקו וכמ"ש הר"ן בגיטין לשיטת הרי"ף יע"ש ובכה"ג לא הוי אלא חששא דרבנן וכמ"ש דע"כ מוכרח הוא לשיטת הרי"ף ואפ"ה אזיל בה רב אשי לחומרא ומשו"ה פסקו בה נמי להחמיר ואיכא נמי ראיה אחריתא לשיטת הרי"ף דבהאי ספיקא דסי' אזלינן להחמיר אפי' במידי דלא חיישינן לה אלא מדרבנן כיון דעיקר החשש הוי באיסור דאורייתא וכמש"ל בס"ד מהך דחולין פ' גיד הנשה וכיון שכן דאידחי לה האי סברא שכ' דמשום דלא הוי אלא חששא דרבנן אזלינן בספיקו להקל מכל הנך ראיות שכתבנו ה"ה בהך דמשאל"ס אע"ג דמדאורייתא לא חיישינן דלמא עלה מצד אחר ואזיל לעלמא מ"מ כיון דמדרבנן חיישינן להכי לא סמכינן אסי' שאינן מובהקים לגמרי אפי' למאי דקיי"ל דספיקא הוי וכמו שבררנו. ואף דיש לחלק דהכא גבי מיתה יש להקל משום עיגון מ"מ מנ"ל להקל בדבר שלא מצינו לא' מן הראשונים שהקיל בדבר זה ואם במקום אחר מצינו שהקילו בכאן יותר מגבי גט וכמ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף אין, לדמות מילתא למילתא בלי ראיה ברורה לחדש קולא מדעתנו:

והנה לכאורה יש להביא ראיה מלשון הנימוקי יוסף שכ' שם אהך סוגיא דשני ת"ח דדחינן כגון דקאמרי וכו' וקאמרי סי' וז"ל דאי לאו סי' חיישינן דילמא אחריני נינהו לפי שהמים משנין צורת הפנים ואינם ניכרים כ"כ וא"כ צריך סי' מובהק כדרך שנותנים באבידה כגון שהיא במקום המוצנע ובעיין לא איפשטא וכו' עכ"ל. ומדכ' לישנא כדרך שנותנים באבידה משמע דסגי בכאן בהאי סי' דמחזירין בו אבידה והיינו אפי' סי' בינוני. והיה נראה דס"ל משום דמשאל"ס הוי חששא דרבנן אזלינן בהאי ספיקא להקל וסמכינן לומר דסימנים דאורייתא אמנם באמת אי אפשר לומר כן כיון דאיהו כ' כן אלישנא דגמ' מקמי דאיפשטא בעיין דעד א' במלחמה וכמו שהוא להדיא בדבריו ואזלא סוגיא למידחי דעד א' במלחמ' לא מהימן וה"ה במשאל"ס דכמלחמה דמי וא"כ הוי לה הכא בהך עובדא איסור דאורייתא וכמש"ל באריכות בס"ד אלא ודאי צ"ל דאיהו סי' מובהק גמור קאמר והכי משמע פשטא דלישנא דוא"כ צריך סי' מובהק ומ"ש כדרך שנותנים באבידה לישנא בעלמא היא והיינו כדרך שרגילין ליתן והיינו סי' מובהק גמור תדע מדסיים כגון שהוא במקום המוצנע משמע להדיא דסי' מובהק גמור בעינן ומה"ט בעינן שיהא במקום המוצנע דכה"ג הוי מובהק גמור וכמ"ש בפוסקים בענין סי' מובהק גמור וזה ברור. ואדרבא יש להביא ראיה להיפך מדברי הנ"י שכ' בפ' בתרא דיבמות אמתני' דמעשה בעשרה ב"א ששלשלום וכו' מן הארכובה ולמעלה תנשא וז"ל הא דאמרינן תנשא משום דכיון ששלשלום הם ברגלו הא ודאי רגלו היא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה וכו' אין מעידין עליו אלא א"כ יש להם בו סי' מובהק שאני אומר רגל אחר הוא וכו' ומיהו סי' מובהק בידו או ברגלו או בא' מאיבריו אין לך סי' גדול מזה וכו' עכ"ל והביאו ב"י באהע"ז שם ומדכתב האי לישנא דאין לך סי' גדול מזה הרי להדיא דסי' מובהק גמור קאמר וכדרך שכ' הוא ז"ל שם לעיל ואסי' כי האי סמכינן אפי' באיסור דאורייתא והכי הלכתא שמעידין בסי' מובהק בין בגופו וכו' וסתם סי' מובהק שכ' היינו סי' מובהק גמור וכ"ש שסיים כאן אין לך סי' גדול מזה אלמא דאפי' במשאל"ס דלא הוי אלא איסור דרבנן וכי הך דשלשלום נמי בעינן סי' מובהק גמור דוקא. וכן מ"ש רמ"א בשו"ע סי' י"ד סעיף כ"ו דאסימנים מובהקים סמכינן אפי' בדאשתהי ע"כ סי' מובהקים לגמרי קאמר תדע דודאי אכל ענין דמיירי לעיל קאי ולעיל מיירי נמי בנמצא הרוג ביבשה דהתם איסור דאוריי' הוי וע"כ סי' מובהק לגמרי בעינן וה"ה למשאל"ס דאע"ג דהוי דרבנן נמי סי' מובהק גמור בעינן וזה ברור:

ומה שכ' שם להביא ראיה מהא דאיתא בב"מ דף כ"ז ע"ב אמר רב אשי מצא חבית יין בעיר שרובה כותים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סי' מותרת בשתיה למוצאה ע"כ ומסקינן מאחר דאסורה בהנאה מאי מותרת משום מציאה ומשני לקנקנה. והקשה הוא ז"ל דטפי הוי לי' למנקט חבית של בשר דהוי א"ש טפי מותרת משום מציאה היינו שמותרת בהנאה ותירץ משום דגבי בשר דהוי איסור דאורייתא לא הוי מהני סי' שנותן ישראל להיות מותר באכילה אבל באיסור דרבנן מהני סי' זהו תוכן דבריו שם וכוונתו נראה דמפרש בא ישראל