קדושת יום טוב (ליפמן) יז

צ"ו) אהא דקאמר ולא מהדרינן אבידה בט"ע דט"ע דהכא לאו ט"ע גמור הוי בהנך עובדי יע"ש. ודבריהם סתומים בפי' הסוגיא לפ"ז ומפורש הדבר בדברי הר"ן ותוכן דמריש הוי ס"ד דהא דמהדרינן לת"ח בט"ע היינו משום דת"ח ט"ע דידיה עדיפא. ויש לו ט"ע גמור. אבל ע"ה אין ט"ע שלו טוב ואין לו ט"ע גמור והוי ס"ל צידה לא מהדרינן כ"א בט"ע גמור. ומה"ט מהדרינן לצורבא מדרבנן דווקא ולא לע"ה. אבל השתא דשמע הנך שמעתתי דשרו אפילו בט"ע שאינו גמור. א"כ ע"כ הא דלא מהדרינן אבידה לע"ה בט"ע לאו משום דט"ע דידיה לאו ט"ע חשוב הוי. דכיון דשרינן איסור בהאי ט"ע כ"ש דהו"ל לאהדורי אבידה בהאי ט"ע אלא וודאי משום דע"ה לא מהימן דמה שאמר שמכירו בט"ע זהו תוכן דבריו ועפ"י זה יש לפרש דה"ק. מריש ה"א דסימנא עדיפא מט"ע. דמהדרינן אבידה בסי' אעפ"י שאינן מובהקים לגמרי ולא מהדרינן בט"ע שאינו חשוב ולא הוי ט"ע גמור כיון דשמענא להני שמעתתי. אמינא ט"ע עדיפא והיינו משום דס"ל דהא דקאמר אי אית לך סימנא בגוויה סי' מובהק גמור. דבסי' שאינו מובהק גמור לא הוי להו למישרי איסורא דדלמא סימנים דרבנן ולא ניחא ליה לרבא לפרש דהנך כולהו אמוראי מיפשט פשיטא להו דסי' דאורייתא כיון דאיהו גופיה מספקא ליה אלא וודאי סי' מובהק הוא דקבעי מיניה אי אית להו ואפ"ה חזינן דקשרו להו ע"י ט"ע אעפ"י שאינו ט"ע חשוב א"כ ע"כ ט"ע עדיפא מסימנא כיון דשרו בט"ע באיסורא אפי' בשאינו חשוב ובסי' שאינן חשובים וודאי לא שרינן איסורא ובאבידה הוא דמהדרינן משום תקנתא דרבנן. א"כ כ"ש דמהדרינן בט"ע אפי' באותו ט"ע שאינו חשוב ודלא מהדרינן לע"ה היינו משו' דלא מהימן כן הי' נראה לפרש הסוגיא אילולי דברי התוס' אבל לדברי התוס' דס"ל דהכא סגי בסי' כל דהו ואפי' בהאי סי' דלא מהדרינן ביה אבידה א"כ קשיא היכי מוכח מכאן דט"ע עדיפא מסי' ואכתי איכא למימר כדמעיקרא דהנך סי' דמהדרינן בהו אבידה עדיפי מט"ע שאינו חשוב והא דשרו הכא בט"ע שאינו חשוב היינו משום דהכא קיל טפי מדסגי בסי' גרוע דלא מהדרינן ביה אבידה והנראה בעיני בזה. דהתו' ס"ל כשיטת הרשב"ם שהביא ברא"ש שם דמפרש להנך עובדי דלאו אליבא דרב היא אלא אליבא דכ"ע דע"כ לא פליגי עליה דרב. אלא במצאו בביתו במקום שהניח דאפ"ה אסר רב משום בשנמ"ה. אבל הנך עובדי מיירי בעיר שרובה כותים וכיון שנאבד איכא למיחש טפי יע"ש. ועיין בב"י יו"ד סי' ס"ג שהביא שם כמה דעות דס"ל כשיטה זו והנראה דגם התוס' ס"ל לפרש כן דאינהו נמי ס"ל כי הנך דעות דפסקו הלכתא דלא כרב וכמ"ש התוס' בבבא מציעא דף כ"ג ע"ב. יע"ש וא"כ מפרשי נמי הנך עובדי כמו שפירש הרשב"ם לפי שיטה זו ולפ"ז אתי שפיר דע"כ האי סימנא דקבעי מיניה ע"כ סי' מובהק גמור הוא דקבעי ול"ד להך וחרוזין דהתם מיירי במצאו בביתו במקום שהניח דאינו אסור אלא משום בשר שנמ"ה דלא הוי אלא חומרא בעלמא אבל הנך עובדי דמיירי בנאבד ובמקום שרוב טבחי עו"ג דמדינא אסור ע"כ סי' דקבעי מיניה היינו סי' מובהק גמור דסמכינן עליו באיסורא ואתיין השתא דברי רבא שפיר על הדרך שפירשתי כן נלענ"ד לפרש לפי שיטת התוס' והרשב"ם:

ולפ"ז אין מכאן ראיה כלל לנ"ד דיש לפרש דבכה"ג יש בו איסור דאורייתא ומשו"ה בעינן וודאי סי' מובהק גמור וחרוזים דמהני היינו דווקא בבשר שנמה"ע דאינו אלא משום חומרא בעלמא ואפי' איסור דרבנן לא הוי. אבל לפי מה שפירש"י דהנך עובדי משום בשר שנמה"ע הוא דהוי ואליביה דרב. וכמו שפי' להדיא ונראה נמי דס"ל דרב מדינא אסר בשר שנתעלם מן העין ולא משום חומרא בעלמא שהיה מחמיר על עצמו וכשיטת הרי"ף והרמב"ם דחכמים אסרו בשר שנמה"ע וכמ"ש בטור וב"י שם ואע"ג דרש"י לא פסק כרב וכמו שמפורש בדבריו שם. מ"מ בהא נראה דס"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ם דרב מדינא הוא דאסר ולא משום חומרא בעלמא חדא מדהוצרך ליתן טעם דלא קיי"ל כרב בהא אע"ג דקיי"ל כרב באיסורי היינו לגבי שמואל אבל הכא איכא מתניתין דלא כוותיה וכן רב כהנא פסק דלא כוותיה יע"ש ואי הוי ס"ל דרב משום חומרא בעלמא הוא דאסר לא הוי צריך לזה דהוי א"ש בפשיטות דאין זה בכלל הא דקיי"ל כרב באיסורי וכמ"ש התוס' בב"מ שם ועוד ממ"ש ד"ה להני שמעתתי דשרו איסור בט"ע משמע להדיא דס"ל דאיסור גמור הוי ועוד דהסוגיא לא מתפרשא לדידיה דמפרש הנך עובדי משום בשר שנעמ"ה אם לא שנפרש דאסור מדרבנן מדינא לרב דאל"כ היכי מוכח מינה דט"ע עדיפא. וכמ"ש. אלא וודאי ס"ל דמדינא הוא דאסור לרב מדרבנן וכיון שכן ע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דאפי' באיסור דרבנן לא סמכינן אסי' שאינו מובהק גמור אי סי' לאו דאורייתא והנך סי' דקבעי הכי מינייהו היינו סי' מובהק גמור וכי הך דלעיל דקאמרינן ורב היכי אכיל וכו' א"נ בסימנא כי הא דרבה בר"ה וכו' וסי' דתלת קרנתא הוי סי' מובהק גמור. וכמ"ש הרא"ש בפ' אלו מציאות ומפורש ברמזים שם סי' ג' וכן הוא דעת בעה"ת וכמ"ש במקום אחר בס"ד בתשובה. והנך סי' דקבעי מינייהו בכה"ג דהוי סי' מובהק גמור. ולפ"ז אתי שפיר הא דקאמר רבא השתא דשמענא וכו' אמינא ט"ע עדיפא היינו משום דסי' דהכא ע"כ סי' מובהקים וגמורים קאמרי ואט"ע סמכי למישרי איסור א"כ ע"כ ט"ע עדיפא מסי' בינונים דאלו בסי' בינונים וודאי לא שרינן איסור כיון דאיכא למימר דילמא סי' דרבנן ובממונא הוא דעבדי רבנן תקנתא ובט"ע הא קשרו להו איסור ולפ"ז צריך לפרש הא דקאמר רב לעיל דבחרוזין הוי סי' צ"ל או דס"ל לרב בשר אין דרך בחרוזים כמו דגים ודלא כהך תוספתא שהביאו התוס' ורב תנא הוא ופליג אתוספתא או דהך תוספתא אפשר דלא מתנייא בר"ח ורב אושעיא א"נ יש לומר דמיירי בקשר משונה דקשר הוי סי' דאהך דמחרוזות של דגים פריך בב"מ דף כ"ג. וליהוי קשר סי' ומשני בקוטרא דציידי. דכ"ע הכי קטרי והכא מיירי בקשר משונה. ובחרוזים דבעה"ב עביד לנפשיה סתמא דמילתא הכי הוי וי"ל דקשר משונה הוי סי' מובהק גמור ועוד אפש' דבחרוזין היינו דתלה במסמר כמו שהם יחד וכמ"ש הב"י בשם הרמב"ן דהיכא דתלה במסמר לא חששו היכא דמצאו במסמר בביתו יע"ש. וכן פסק בשו"ע שם. ונראה לי דהרא"ש דמפרש דרב משום חומרא בעלמא הוא דאסר וכמ"ש בפ' ג"ה שם ע"כ צ"ל דמפרש הנך עובדי כדעת רשב"ם דאפי' ללוי נמי אתיין וברוב טבחים עו"ג. דאל"כ תקשה. היכי דייק רבא מהנך עובדי דט"ע עדיפא מסימנים וכמש"ל. אלא וודאי דמפרש להו כדעת הרשב"ם. וי"ל דזהו מ"ש הטור שם ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדעת הרשב"ם היינו ממ"ש. דהך דרב אינו אלא משום חומרא יתירא. א"כ ע"כ מפרש הנך עובדי כדעת הרשב"ם וא"צ למ"ש הב"י שם דמשמע ליה כן מדהביא דבריו לבסוף יע"ש ואין להאריך:

היוצא לנו. דלשיטת רש"י בהנך עובדי. וכן הוא לשיטת הרי"ף והרמב"ם. יש להוכיח מכאן דאפי' באיסור דרבנן לא מהני סי' שאינו מובהק גמור למאי דקיי"ל סימנים