קדושת יום טוב (ליפמן) טז

ומיהו הרמב"ן והרשב"א לא ס"ל בזה כדברי התוס'. אלא ס"ל דהכא גבי מפקיד בעינן דווקא סי' מובהק גמור. אבל סי' מנין כיון שאינו סי' מובהק גמור. לא מהני כאן. אע"ג דגבי מציאה הוי סי'. והביא ב"י דבריהם בחו"מ סי' רצ"ז. וכן כ' הנ"י ביבמות לחלק בין מציאה להך דנפקד יע"ש ונראה דאינהו ס"ל דאע"ג דהאי טעמא דניחא ליה לבעל אבידה אידחי ליה. וע"כ אי סימנים דרבנן צ"ל טעמא אחרינא בהאי תקנתא. אפ"ה ס"ל דאין ללמוד ממציאה למפקיד לענין להוציא מת"י הנפקד. [וכן מצאתי בתוס' בחולין דף צ"ו ע"א ד"ה פלניא דהאי סימנא וכו' שכתבו חילוק זה ושם משמע דס"ל כשיטת הרמב"ן והרשב"א. ודלא כשיטתם ביבמות יע"ש] דיש לומר דווקא במציאה. דזה שמצא וודאי לאו דידיה הוא. אלא דמספקא לן דלמא דאינש אחרינא הוי. בכה"ג סמכינן אסימנים. כיון דאין האחר מוחזק בו. ואינו מוציא עתה מתחת ידי מוחזק. משא"כ בנפקד שטוען שהוא שלו או גבי יתמי דאיכא למימר של אביהם הוא לא מפקינן מחזקתו בסי' בינונים. כ"א בסי' מובהק גמור דהוי וודאי דאורייתא וכן נראה מדברי התו' דכתובות דף פ"ה ע"ב ד"ה ועוד הא קא יהיב סימנא וכו'. ממ"ש שם בסוף הדיבור בשם הרשב"א יע"ש ועיין בר"ן בפ' הכותב מ"ש שם מזה. ואין להאריך כאן ונראה דדעת הרמב"ם ג"כ כדעת הרמב"ן והרשב"א, ומשו"ה בהך דנפקד כ' דבעינן נמי טעמא דלא אמיד, ואעפ"כ כ' שאין זה הדין אלא מאומד הדעת בלבד. והביאו הר"ן שם. והב"י בח"מ הביא דברי הרמב"ם באריכות בזה יע"ש. ואמנם לענין נחלה להוריד יורשיו בנחלתו פסק לסמוך אסי' בלבד משום דאין מוציאין כאן ממון מתחת ידי שום מוחזק והוי דומיא דמציאה. והמעיין בכל המקומות האלו יראה להדיא דדעת הרמב"ם לחלק בין ממונא לאיסורא. לענין לסמוך אסי'. ובממונא גופיה מחלק בכמה גווני. ואין כאן מקום להאריך בזה. ואמנם זה וודאי שאין דעת הרמב"ם כלל בענין זה בהך דנחלות משום צירוף סימנים למיהוי דאורייתא. ומה שנלענ"ד כתבתי בישוב דבריו. והוא נכון:

סימן ב עוד ראיתי שם תשובה א' מהגאון הנ"ל מענין סימנים ודעתו דבאיסור דרבנן כמו משאל"ס סמכינן אסימנים בינונים. אפי' למאי דפסקינן סי' דרבנן. והיינו משום דהך מלתא הוי בעיא דלא איפשטא. ובאיסור דרבנן אזלינן בה לקולא כמו בכל ספק דרבנן. ומחמת שיש לעיין בדין זה בכמה מקומות. ראיתי להעתיק קצת דבריו ולבאר דבר זו היטב מסוגיא דגמ'. ומדברי הראשונים מה שנלענ"ד מענין זה:

תשובה גרסינן ביבמות (דף קט"ו) איבעיא להו עד א' במלחמה מהו וכו' ת"ש מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסף בן סימאי בספינה. וטבעה והשיא ר' נשותיהן עפ"י נשים. והא מים דכמלחמה דמו. ונשים אפי' מאה. כעד א' דמיין. וקתני השיא ותסברא משאל"ס נינהו ומשאל"ס אשתו אסורה. אלא ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר. וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסי'. וכתבו שם התוס' וקאמרי סי'. אבל ע"י ע"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט. ואמרי שאלו בעליהן של אלו. אבל מה שפי' בקונטרס וכו'. ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים דהוי דאורייתא כדאמרינן באלו מציאות. א"כ מהני עפ"י טביעות עינא עכ"ל. והנה בתחלת העיון נראה מדברי התוס'. דאפילו במשאל"ס דהוי איסור דרבנן. בעינן הכא סימנים מובהקים גמורים דהויין דאורייתא. אי סתם סימנים לאו דאורייתא. ואע"ג דע"כ לא איבעיא לן אלא אי סי' דאורייתא או דרבנן. אבל הא וודאי דסימנים מלתא היא מיהת מדרבנן וכיון דהכא במשאל"ס מיירי דהוי דרבנן. מ"ט לא סגי בסי' בינונים אפי' אי סימנים לאו דאורייתא יש לומר דלא מסתבר להו כלל. לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. דוודאי אי סי' לאו דאורייתא היינו משום דאין לסמוך אסי' כיון שאינן מובהקים ומצויים בעלמא כי הנך סי' חיישינן דלמא אחרינא הוא בהנך סי' ממילא דבכל איסורים אין לסמוך עליהם. ודאמרינן סי' אי דאורייתא או דרבנן. היינו דאי סי' לאו דאורייתא הוי תקנתא דרבנן לענין ממונא למסמך אסי' משום תיקון העולם. וכמו שמצינו כמה דברים שתיקנו חכמים בממונא מפני תיקון העולם. והיינו דאמרינן בב"מ דאיבעיא לן סי' דאורייתא או דרבנן וכו' אי אמרת דרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא. באיסורא לא עביד רבנן תקנתא וה"ט דבממונא שייך לומר דעבדי רבנן תקנתא למסמך אסי' משום תיקון העולם אבל במילתא דאיסורא למה להו לרבנן למיעבד תקנתא במילתא לסמוך אסי' להיתרא. ומעיקרא כי עביד רבנן תקנתא לא עביד אלא בממונא אבל באיסורא לא עביד כלל. וממילא דאין לסמוך אסימנים באיסורא. ואין חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. וכן מוכח עוד מדבריהם במקום אחר. ויתבאר אי"ה בס"ד. וגם דעת רש"י אין נראה לומר דס"ל דאי סי' דרבנן. וודאי נסמוך עליהם מיהת באיסור דרבנן דלא מסתבר כלל וכמ"ש דלמה להו לרבנן לתקוני במלתא דאיסורא. וכדמשמע לישנא דהש"ס דקאמר כי עביד רבנן תקנתא בממונא וכו'. ומה שפירש"י בב"מ וביבמות דסמכינן עלייהו למישרי איסור אשת איש דאורייתא. הוא לאו דווקא. דה"ה אי הוי איסור דרבנן לא ה"ל למסמך עלייהו אי סימנים דרבנן. תדע דבחולין בפ' אוא"ב דף ע"ט שם כ' רש"י סתם וש"מ סימנים דאורייתא מדסמיך עלייהו ושרי איסורא עלייהו:

ואמנם קצת היה נראה להביא ראיה דבאיסור דרבנן סמכינן אסימנים מהא דאיתא בחולין (דף צ"ה ע"ב) רב חייא בר אבין איתבד ליה כרכשתא בי דינא אתי לקמיה דרב הונא. א"ל אית לך סימנא בגוויה א"ל לא אית לך ט"ע בגוויה א"ל אין א"כ זיל שקול ע"כ וכן נמי איכא התם עובדא אחרינא בכה"ג שם. ומדקאמר אית לך סי' סתם משמע דאיזה סי' שיהיה סגי. אלמא דסמכינן אסי' באיסור דרבנן. דהיינו איסור בשר שנתעלם מן העין דהוי דרבנן. מיהו נראה דאין משם ראיה דדווקא בבשר שנתעלם מן העין הוא דסמכינן אסימנים דאפילו לרב אינו אלא משום חומרא בעלמא. תדע דאפי' אסי' גרועים דלא מהני באבידה סמכינן התם. וכמ"ש התוס' שם ד"ה בחרוזי וכו' יע"ש. ואמנם קשיא לי אדבריהם שם דאמרינן בסמוך שם. אמר רבא מריש ה"א סימנים עדיפי מט"ע דקא מהדרינן אבידתא בסי' ולא מהדרינן בט"ע. השתא דשמענא להנך שמעתתי אמינא ט"ע עדיפא. ופירש"י להני שמעתתי דשרו איסור בט"ע עכ"ל. ולדברי התוס' היכי מוכח מהני שמעתתי דט"ע עדיפא. הא אפי' בסי' גרוע שאין מחזירין בו אבידה שרי הכא בהאי איסורא. איברא. דגם בלא דברי התוס' יש לעיין היכי מוכח מהני שמעתתי דט"ע עדיפא הא בכולהו קא בעי מעיקרא אי אית ליה סימנא. אלמא דאי הוי ליה סימנא הוי שרי ליה נמי בסימנא בלא ט"ע. וכיון דשרי הכא בין בסימנא בין בט"ע היכי מוכח מינה דט"ע עדיפא מסימנא. ומיהו היה נראה לפרש עפ"י דברי התוס' במ"ש (דף