קדושת יום טוב (ליפמן) טו

לא הוי כסי' א' מובהק גמור וממילא דה"ה טובא ועוד לנו ראי' אחרת מדברי הגמ' דב"מ דף כ"ה ע"א פיסקא צבורי פירות ש"מ מנין הוי סי' וכבר מבוארת בתשו' שאלה הנ"ל:

ועוד ראיה מלשון המשנה דבבא מציעא דף כ"ח ע"ב אמר את האבידה ולא אמר סימנים וכו' והרמאי אעפ"י שאמר סי' לא יתן לו ומפרשינן בגמ' מאי לא אמר סי' מובהקים דידה א"כ הא דקתני והרמאי אעפ"י שאמר סימנים היינו אפי' סי' מובהקים שמחזיר בהן אבידה לכל אדם גבי רמאי לא מהני והאי לישנא וודאי משמע דאפי' הרבה סימנים וכמו שכתבו להוכיח מלשון המשנה אעפ"י שיש סי' בגופו וכו'. ואלו בסי' מובהק גמור כמו נקב בצד אות פלוני מחזירין אפי' לרמאי לדעת הרא"ש. וכמ"ש שם בפסקיו והביאו רמ"א בשו"ע חו"מ סי' רס"ז ועיין בש"ך שם מ"ש בזה מסוגיא דגמ' הנ"ל. והוא מוכרח וע"ש היטב הרי מבואר דאפי' הרבה סימנים בינונים לא הוי כסי' א' מובהק לגמרי. וכעין זה יש להוכיח מכמה מקומות בלשון הש"ס ואין צורך להאריך:

ומדברי הראשונים יש ראיה ג"כ דס"ל דלא מצטרפי תרי סימנים בינונים. מתשובת הר"ן סי' ע"א בהך דמיימון מאלקו. והביאו ב"י בסי' י"ז. וכבר ביארנוה בתשו' הנ"ל. ואף שכתבתי שם דלשון הר"ן בתשובה שם. אינו כמו שהובא בב"י. ולפי הלשון דשם אין להוכיח כלום מ"מ נראה דהלשון שהובא בב"י הוא עיקר טפי. וגם בלשון הזה הביאו רש"ל ביש"ש ביבמות כמו שהובא בב"י. וזה נראה עיקר טפי. משום דלא מסתבר לי לפרש מ"ש סי' שהיה בראשו שיהא סי' זה מסימנים הגרועים לגמרי. דסימנים הגרועים אינן אלא ארוך וגוץ חיור וסומק שאין סי' זה במקום מיוחד מן הגוף. וסי' זה מצוי בכל בני אדם. זה ארוך. וזה גוץ. זה חיור וזה סומק או שחור. אבל איזה שינוי באיזה אבר מה שאינו בנמצא כל כך בשאר כל אדם נראה וודאי דסי' בינוני מיהו הוי. ולא סי' גרוע. ולשון סי' שהיה בראשו. משמע להדיא שהיה בו איזה סי' בראש משינוי שאינו בנמצא כ"כ אצל שאר בני אדם. וגם הלשון סי' מובהק בזרוע אינו נוח לי. דלשון זה משמע סי' מובהק גמור. וזה וודאי אי אפשר. וכמ"ש הב"י. איברא דאפשר לפרש דסי' מובהק גמור קאמר הר"ן. ואפ"ה ס"ל דלא מהני וכדעת התוס' דיבמות דף קט"ו ע"ב. דאי אישתהי אפי' סי' מובהקים לא מהני ואפי' מובהקים לגמרי. וכמ"ש הב"ש ס"ק פ"ג יע"ש. ודלא כמ"ש הב"י. ואמנם לפי דעת הב"י ופירושו בדברי הר"ן יש להוכיח בפשיטות דשני סי' בינונים לא הוי כסי' א' מובהק גמור וכמ"ש:

ועוד יש ראיה מדברי תשוב' הרא"ש*) כלל נ"א סי' זיין שכ' שם וז"ל וששאלתם על היהודים שנהרגו בדרך וכו' ומצאו והכירו ראשו של אחד מהם, הגהה שהיה עדיין שלם בסימנים מובהקים *)ותשובה זו הביאה ושאר הגוף אכלוהו חיות. דע כי אין יע"ש ואמנם במקום עדות להתיר את אשתו דתנן בפ אחר כתבתי בתשובה א' בתרא דיבמות אין מעידין אלא על דרך אחר יותר נכון בכוונת פרצוף פנים עם החוטם. ואע"פ שיש הרא"ש בתשובה זו והיא סי' בגופו ובכליו וכו' ומסיק שם עיקר בעיני ולפי אותו באותה תשובה דאם היה סי' מובהק הדרך לענין צירוף ב סי' גמור הוי מהני יע"ש. וא"כ הא דכ' בינונים:

מעיקרא והכירו ראשו וכו' בסימנים מובהקים. ע"כ צ"ל בסי' בינונים. ומשום דסימנים דרבנן לא סמך עליהם והלשון משמע בפשיטות שהיה כמה סי' בינונים ואפ"ה לא סמך עליהם. כסי' א' מובהק גמור היוצא מכל זה שאין לסמוך על הוראה זו כלל להתיר בסימנים שאינן מובהקים לגמרי ואפי' הרבה סי' כאלו אין מצטרפין כלל ואף שקצת מן האחרונים סמכו להקל בזה. אין לדבר זה שורש ועיקר. לא בגמ'. ולא בדברי הראשונים. ואדרבא. יותר נראה להיפוך כאשר כתבתי בעז"ה בראיות מדברי הגמ' ומדברי פוסקים הראשונים. וכ"ש בדבר שא"צ ראיה. כי על המתיר להביא ראיה. וכל הראיות שהביא אין בהם ממש לסמוך עליהם כלל. וכמ"ש בס"ד. ויותר נראה הדבר ברור להיפוך. כן נראה לענ"ד:

ומה שהקשה שם אדברי הרמב"ם פי"ג מה' גזילה. ופ"ז מה' נחלות. ותי' שם לפי סברתו לפי מ"ש לעיל בדעת הראשונים. דהא דמחזירינן אבידה בסימנים לאו משום טעמא דניחא ליה לבעל אבידה גופיה דא"כ תיקשי. אמאי מחזירינן שטרות למלוה בסימנין. וכמו שהקשו בגמ'. אלא ע"כ איכא טעמא אחרינא. דתיקנו רבנן בממונא לסמוך אסימנים. וכמ"ש הרא"ש. והשתא י"ל בפשיטות. דס"ל להרמב"ם דבכל עניני ממון תיקנו חכמים לסמוך אסימנים וכ"ש דמיירי התם בממון שאינו מוציא מתחת ידי אחר המוחזק בו ויותר מזה יש להוכיח מדברי התוס'. דס"ל דאפי' להוציא ממון סמכינן אסימנים. אפי' אי סי' דרבנן ממ"ש ביבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה דלמא איתרמויי איתרמי וכו' וז"ל הכא משמע דמנין ומדה לא הוי סי'. והא דאמר באלו מציאות מדמשקל הוי סי'. מדה ומנין נמי הוי סי' התם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע אבל הכא דרך בני אדם להצניע במדה זו עכ"ל. והנה בפשיטות דבריהם תמוהים. הא רבא ס"ל סימנים דרבנן. ועכ"פ ספוקי מספקא ליה. וע"כ הא דקאמרינן א"ל רבא מי דמי. התם קיהיב סי'. הכא מי קיהיב סי'. ע"כ צ"ל דסימנים מובהקים גמורים קאמר דומיא דהך דשני ת"ח. וכמ"ש התוס' שם לעיל. דאי סימנים דרבנן. ע"כ צ"ל. דסי' מובהקים קאמר. ודומיא דהכא. אי הוי יהיב סי' מובהק גמור בהך דשומשמי הוי יהבינן ליה אבל בסי' שאינו מובהק גמור וודאי אין להוציא מת"י המוחזק כיון דמספקא לן דלמא סי' דרבנן. וא"כ מאי קשיא להו מהך דמנין. ולמה להו לדחוקי דמיירי הכא שדרך בני אדם להצניע במדה זו. והא בפשיטות לא קשה מהתם מידי. דוודאי מנין הוי סי' בינוני. ואינו מובהק גמור. ולגבי מציאה הוא דמהדרינן. ואפי' אי סי' דרבנן. משום האי טעמא דמפרש רבא התם דניחא ליה לבעל אבידה. אבל הכא גבי מפקיד דליכא האי טעמא. אין להוציא ממנו בסי' מנין כלל דלמא סי' דרבנן. ודווקא במציאה מהני משום דניחא ליה לבעל אבידה. אבל לפי מ"ש א"ש. דע"כ למסקנא. אי סי' דרבנן הא דמחזירינן אבידה בסי'. ע"כ לאו מהאי טעמא דניחא ליה לבעל אבידה הוי דלא תיקשי מתני' דתכריך ואגודה של שטרות. וכדפריך בב"מ אהאי טעמא. והוצרך רבא לומר שם. דסי' דאורייתא משום הך פירכא. וא"כ למסקנא ע"כ או סי' דאורייתא ואין לחלק כלל. או סי' דרבנן. ובממונא הוא דתיקון רבנן למסמך אסימנים. אבל לא באיסורא דבממונא מצי למיעבד תקנתא. דהפקר ב"ד היה הפקר. אבל לא באיסורא [וכן פירש"י בב"מ דף כ"ז ע"ב בממונא דהפקר ב"ד היה הפקר]. ואמנם בממונא ע"כ אין לחלק כלל בין מציאה לשאר ממון. כיון דע"כ ליתא להאי טעמא דניחא ליה לבעל אבידה. ס"ל להתוס'. דאין לחלק כלל בין מציאה לשאר ממון. ואפי' להוציא מהני סימנים בינונים. ומה"ט הוצרכו לפרש דהכא מיירי שדרך בני אדם להצניע במדה זו: