קדושת יום טוב (ליפמן) קנו

היא אלא שבקצת פרשיות פתוחות היה קבלה בידם לעשות הריוח כזה שיתחיל לכתוב השיטה שתחתיה כנגד הנחה של העליונה וזו נקראת סדורה וע"ז כתב הטור שאם שינה אותה לא פסל כלומר שלא עשאה בענין אלא עשאה פתוחה כדין פתוחה לכל חד לא פסל כן נראה לי ודלא כמ"ש בב"י דהסדורה יש לה דין סתומה יע"ש ואמנם עדיין צריך ביאור בענין פלוגתייהו בריוח שיטה שלימה ויתבאר אי"ה בסמוך בס"ד ודעת הירושלמי לפי' התוס' והרא"ש נראה דס"ל דענין הפתיחה והסתימה אריוח שבין פרשה לפרשה קאי דכל שהריוח הוא פתוחה ה"ה פתוחה בין שיהא ריוח בסוף השיטה הרי הוא פתוח בסופו בין שיהא ריוח בתחלת השיטה ה"ה פתוח בתחלתו וזה נקרא פ' פתוחה שהריוח שבין הפרשיות הוא פתוח מצד א' וכשהריוח שבין הפרשיות הוא סתום מכל צד היא נקראת סתומה כגון באמצע שיטה שהריוח הוא סתום משני צדדיו זוהי סתמא והנה בענין הנחת שיטה שלימה ריוח מצינו פלוגתא במס' סופרים ובסי"ק דלסיד"ק אם מניח שיטה שלימה חלק ומתחיל בתחלת שיטה שלישית ה"ה פתוחה וכמש"ל להדיא בתוס' וברא"ש בלשון סיד"ק ובמס' סופרים מוכח דאם מניח שיטה שלימה חלק ומתחיל בשלישית ה"ה סתומה וכמש"ל בס"ד דע"כ הא דקתני גמר בסוף הדף וכו' אסתומה קאי וקתני דישייר שיטה א' מלמעלה ובדברי הירושלמי לא מצינו להדיא דין מניח ריוח שיטה שלימה אם היא פתוחה או סתומה והנה לפי מ"ש בטעם פלוגתייהו בצורת הפתוחה היה נראה לי דגם הך דשיטה שלימה נמי בהא טעמא והא סברא פליגי ולכ"ע ריוח שיטה שלימה שבין פרשה לפרשה טפי נמשך אחר הפרשה שלפניה להיות לה לפתח בסופה ממה שנמשך אחר הפרשה שלאחריה להיות לה לפתח לפניה בתחלתה ואפשר ליתן קצת טעם בזה שדרך הוא לתת ריוח בסוף הכתיבה ולא בתחלת הכתיבה שכן מצינו בתורה שבתחלתה אין לה ריוח לפתיחה שמתחיל בראשית בתחלת שיטה ובסופה יש לה ריוח פתוח דלעיני כל ישראל מסיים באמצע שיטה וכדאיפסק הלכתא לעיל דף למ"ד ע"א באמצע שיטה דוקא ומשום זה ריוח שיטה שלימה שבין פ' לפ' יותר נמשך להיות פתח לפ' שלפניה מפני שדרך לתת ריוח בסוף הכתיבה והשתא א"ש דלסידו"ק הפתיחה תליא בסוף הפרשה כשיש לה פתיחה בסופה הרי היא פתוחה מה"ט כשמניח ריוח שיטה שלימה הוי פתוחה דומיא דמניח ריוח בסוף שיטה דהרי יש לה פתיחה בסופה ולמס' סופרים דס"ל דהפתיחה תליא בתחלת הפרשה אבל הפתיחה שבסוף הפ' ראשונה אינה עושה אותה פתוחה מה"ט ס"ל דבמניח ריוח שיטה שלימה אין זו פתוחה אלא סתומה מפני שזו הפתיחה היא לסופה של פ' ראשונה דומיא דפתיחה שבסוף שיטה דלדברי המס' סופרים הויא סתומה מה"ט דכתיבנא לעיל:

ואמנם לפ"ז היה נראה בפשיטות דלדעת הירושלמי דס"ל דבין פתיחה בסוף שיטה בין פתיחה בראש שיטה הכל מיקרי פ' פתוחה ה"ה דמניח ריוח שיטה נמי פתוחה הויא דלא גרע מפתיחה שהיא בסוף שיטה דודאי הפתיחה נראה לסוף הפ' ואפ"ה מיקרי פתוחה מפני שהריוח פתוחה וכ"ש הכא דהריוח פתוח לגמרי ואפי' אי נראה בפתיחה לסופה של ראשונה טפי נמי פתוחה היא דומיא דפתוחה בסוף השיטה אבל לפ"ז תיקשי טובא בדברי הרא"ש והטור שהם פסקו כדברי הירושלמי דפתוחה היא בין בסוף שיטה בין בראש שיטה ובמניח ריוח שיטה שלימה פסקו שהיא סתומה וזהו כדעת המס' סופרים ולפי מ"ש בטעם פלוגתייהו דסידו"ק ומס' סופרים בהך דשיטה שלימה ע"כ לדעת הירושלמי נמי הוי פתוחה כמו לסידו"ק וכיון שהם פסקו כדעת הירושלמי בהך דפתוחה בסוף שיטה דפתוחה הויא ולא סתומה שלא כדברי המס' סופרים א"כ בהך דריוח שיטה שלימה נמי הו"ל למפסק דפתוחה הויא כיון דהא בהא תליא וכמ"ש והרא"ש נתן טעם בזה כיון דאין לה פתיחה לא בסוף שיטה ולא בראשי שיטה ושיטה חלק הוי כמו ריוח באמצע שיטה ולפי טעם זה ע"כ נצטרך לומר דבהא סברא פליגי הסידו"ק והמס' סופרים דהא לכ"ע באמצע שיטה ריוח הויא סתומה והסידו"ק ס"ל דלא דמי לריוח באמצע שיטה אלא לריוח בסוף השיטה והמס' סופרים ס"ל דדמי לריוח באמצע שיטה וזה תימא דמנ"ל דפליגי בהא כלל כיון דבפשיטות יש לומר דלכ"ע דמי' לריוח בסוף השיטה ולסידו"ק דריוח בסוף שיטה הויא פתוחה הא נמי פתוחה היא ולמס' סופרים דס"ל ריוח בסוף שיטה הויא סתומה הא נמי סתומה היא וכן נראה מדברי המס' סופרים דכייל להנך תרי סתומות כהדדי דמעיקרא קתני צורת הסתומה דהיינו שמניח ריוח באמצע השיטה ולבסוף קתני או שיניח ריוח שיטה שלימה או יניח ריוח בסוף שיטה משמע דהנך תרוייהו כהדדי נינהו וחד טעמא בהו דמיקריין סתומות (ולקמן יתבאר בס"ד יישוב לזה לדעת הרא"ש והטור) והיינו כמ"ש דריוח שיטה שלימה הוי כמו ריוח בסוף שיטה וזהו נמי דעת סידור קדמונים אלא דבריוח שבסוף שיטה גופא פליגי דלמר הויא פתוחה ולמר הויא סתומה ומנ"ל לאיפלגינהו עוד במילתא אחריתא ובאמת גם דעת הרמב"ם כן הוא דריוח הגהה שיטה שלימה דמיא לריוח בסוף שיטה *ובזה היה נראה ליישב ולדידיה תרוייהו *"פתוחות הויין ודברי דעת בעל העיטור דפסק הרא"ש והטור צריכין לימוד וישוב:

גבי תפילין דעבדינן כולהו פתוחות וכמו שהביאו הפוסקים וה"ט משום דס"ל בדין פתוחות וסתומות כדברי הירושלמי וס"ל נמי דלדברי הירושלמי שיטה שלימה ריוח יש לה דין פתוחה וכמ"ש ולא משכחת לה סתומה אלא בריוח באמצע שיטה וסתומה כזו א"א לעשות בתפילין כלל וכמ"ש הב"י באו"ח סי' ל"ב וע"כ בתפילין כולן פתוחות עבדינן ודוק:

ויש ליישב דברי הרא"ש והטור דהכריחו דע"כ לפי דעת הירושלמי שהם פסקו כמותו צריך לומר דשיטה שלימה ריוח הויא נמי סתומה דאל"כ לא משכחת לה פ' והיה אם שמוע בתפילין סתומה כיון דלשיטת הירושלמי אין לך סתומה אלא כל שהריוח הוא באמצע שיטה ויש כתוב בתחלת שיטה ובסופה א"כ בתפילין שכל פ' היא בדף בפ"ע תחלתה וסופה וכ"ש בשל ראש דכל פ' ופ' היא בקלף בפ"ע דלא משכחת לה כלל סתומה בפ' והיה אם שמוע וזה ודאי אין לומר דאה"נ דבתפילין עבדינן כולהו פתוחות דא"כ ע"כ צ"ל דאע"ג דבתורה היא סתומה הכא בתפילין עבדינן פתוחה משום דאינן סמוכות ולפ"ז קשיא מאי קאמר ליה רשב"א לר"מ מה טעם קעביד פתוחות במזוזה וכי לא ידע הטעם דאינן סמוכות הא בתפילין ע"כ עבדינן פתוחות מה"ט דאין לנו טעם אחר בתפילין לשנות ממה שהוא בתורה דאין לומר דרשב"א לא הוי ס"ל האי טעמא דאינן סמוכות והא דעבדינן בתפילין פתוחה משום דאי אפשר בסתומה כלל וע"כ אמר רחמנא דניעבד פתוחה אבל במזוזה דאפשר בסתומ' אית לן למיעבד סתומות כמו שהם בתורה דאין דנין אפשר משאי אפשר דמ"מ אכתי קשיא הא איכא למילף מזוזה מתפילין בהיקשא דאיתקש בפ' שמע ומה"ט פריך בקדושין דף ל"ד דנקיש תפילין למזוזה לענין שיהיו נשים חייבות ומשני דטפי אית לן להקיש תפילין לתלמוד תורה לענין זה משו' דאיתקש בין