קדושת יום טוב (ליפמן) קמח

ורש"י דרך כגון בעלמא נקט וכן מבואר בלשון מעד"מ בהל' ס"ת אפי' יש בכל שאר דפין ל' או מ' טעיות בכל דף וכו' יע"ש ועכ"פ נראה להדיא מלשון רש"י דשם שמפרש כדרך שפי' הב"י מעיקרא. ומיהו נראה מלשון רש"י דבעינן שבכל דף ודף יהיה רובו כתוב בלא טעות אבל אם יש דף אחד שרובו כתוב בטעות אף על פי שבכל הספר בכלל יהיה הרוב בלא טעות אפי' אם נצטרף לו גם אותו הדף כגון שבהרבה דפין מן הספר כתוב הרבה בלא טעות יותר מרובו של דף ובצירוף הכל בכלל יהיה רוב הספר כתוב בלא טעות אפ"ה כיון שבזה הדף בפ"ע רובו כתוב בטעות לא מהני תיקון לאותו הדף ואותו הדף צריך גניזה כן נראה מלשון רש"י הנ"ל אבל מלשון הב"י בפי' הראשון הגהה משמע דאין קפידא רק שיהא רוב ועיין ברמב"ם אותיות של כל הספר בכלל כתיקונן בהלכות קטנות דמשמע ואין קפידא ברובן של דפין כלל מיהו. נמי דבעינן בכל דף ודף אין הכרע כל כך בלשון הב"י שהוא רובא כתוב שפיר:

מפרש לשון הש"ס והוא דכתוב רובא דספרא בפשט הלשון משמע דאכולי' ספר בכלל קאי ואפשר דמ"מ מודה נמי דבעינן בכל דף שיהא רובו של הדף נכתב בלא טעות וכדמשמע מלשון רש"י הנ"ל ואין להאריך בזה:

והנה מפשט לשון הש"ס משמע יותר כפי' רש"י שהוא כפי' הב"י דמעיקרא כנ"ל שהרי תחלה אמר רב ס"ת שיש בו שתי טעיות בכל דף ודף יתקן שלש יגנז משמע להדיא שבכל דף ודף מכל הס"ת קאמר שכולן כן הם וה"נ ברייתא דקתני שלש יתקן ד' יגנז ודאי נמי בכה"ג מיירי שכל הדפין שבכל הס"ת כן הם מדמייתי מינה תיובתא עליה דרב ועלה קאמרינן תנא אם יש בו דף א' שלימה מצלת על כולו הרי להדיא משמע שאפילו כל דפי הס"ת בכולן יש בכל א' מהן ד' טעיות לבד מדף א' שאין בו ד' טעיות ה"ז יתקן וא"כ היכי קאמרי משמי' דרב בתר הכי דבעינן דכתוב רובא דספרא שפיר דהיינו שרוב דפי הספר כתובין בלא טעות כלל שזה סותר למאי דמשמע מעיקרא ותו דלפי' הרמב"ם צ"ל דרובא דספרא היינו רוב מצומצם דהיינו שאין במוגהים אלא א' יותר על המשובשין ולהכי בעינן נמי שיהא דף א' במשובשין שלא יהא בו ד' טעיות ובכה"ג דווקא הוא דקתני בברייתא אם יש בו דף א' שלימה מצלת וכו' דאי יש ברוב המוגהים שני דפין יותר על המשובשין תו לא יתכן הך דינא כלל דניבעי נמי דף א' באותו השאר המשובש שיציל עליהם דהרי כבר יש דף א' שלם יותר מן הרוב ואותו הדף יציל אותם דאטו משום שהוא שלם לגמרי מיגרע גרע ואדרבא אביי דבעי מיני' מרב יוסף אי אית ביה שלש טעיות בההוא דף מאי ע"כ הוי ס"ל דברייתא דקתני דף א' שלימה שלימה ממש קאמר ומיבעי' ליה אי שלימה דווקא או לאו דוקא ורב יוסף פשיט לי' דשלימה לאו דווקא ועכ"פ ודאי דשלימה ממש לא גרועה מיש בה ג' טעיות וכ"ש דמצלת וא"כ לא משכחת האי דינא דקתני אם יש בו דף א' וכו' כי אם ברוב מצומצם ממש וזה דוחק:

סימן מא פלפול בדין שיעור הגליונות של ספר תורה וחומשים:

(שם דף ל' ע"א בגמרא) אל ימעט אדם את הכתב כו'. פירש"י לא ימעט לעשות אותיות קטנות בשיטה עליונה כו' עכ"ל. לא ידענא במה ירויח הגליון העליון במה שיעשה אותיות קטנות הלא אין להקטינם למעלה בגגן ולא להאריכן ולא שייך בהם קטנות וגדלות אלא או ברוחב האותיות או בארכן להאריכן או לקצרן וכל זה אינו נוגע כלום לריוח של מעלה אם יעשה ארכן ארוכות או קצרות ואם מפני שאם יעשם ארוכות יצטרך להתחיל גג האות למעלה מפני שלא ישאר לו ריוח שבין שיטה לשיטה אם יתחיל הגג למטה דא"כ מיעוט הכתב הוא מפני ריוח שבין שיטה לשיטה דע"כ צ"ל דאין הריוח שבין שרטוט העליון לשרטוט שתחתיה כשיעור שאר הריוחים שבין שרטוט לשרטוט וא"כ היינו דקתני בסמוך ולא מפני ריוח שבין שיטה לשיטה. ודוחק בעיני לפרש דאצואר הלמ"ד קאי שלא ימעטנו בשיטה העליונה מפני ריוח הגליון של מעלה ואפ"ל דאעובי הגגין של האותיות קאי שיעשם דקים משאר גגי האותיות מפני הריוח של מעלה. וגם בזה יש לפקפק דהא יכול לעשותן עבים למטה אם לא מפני הריוח שבין שיטה לשיטה. ואפשר דעובי הגג הוא חוץ מן הריוח שבין השרטוטים והוא למעלה מן השרטוט ודקותו מרויח הגליון של מעלה ולא בין השרטוטים א"כ אפשר לומר דמיירי שעשה השרטוט העליון כל כך למעלה שלא נשאר ריוח כשיעור לגליון של מעלה ובין השרטוטין בכולן שוה ואם ירצה להניח ריוח למעלה כשיעור ע"כ יצטרך לכתוב האותיות למטה מן השרטוט העליון וימעט הכתב בארכן כדי שישאר לו ריוח לכתוב השורה שתחתיה על השרטוט השני ומ"מ עיקר מיעוט הכתב הוא מפני הריוח של מעלה ולא מפני שבין שיטה לשיטה דהרי הריוח שבין השרטוטין העליון ושתחתיה הוא כשיעור הצריך וזה נראה נכון יותר ודוק:

ועיין בטור סי' רע"ג שכתב על אצבעות דגליונות של ס"ת שהם בגודל ובסי' רפ"ג לענין חומשין כתב אצבעות סתם וכתב הב"י בסי' רפ"ג וז"ל ומ"ש ושיעור הגליון שלהם וכו' בברייתא בפרק הקומץ. ומדנקט בברייתא גבי בין דף לדף כמלא רוחב גודל משמע דכל אצבעות השנויים שם גבי חומשים וגבי ס"ת אינם בגודל אלא באצבע הסמוך לו שהוא נקרא אצבע אלא שרבינו כתב בסי' רע"ג גבי שיעור גליון ס"ת שבגודל הם ואפשר שהוא מפרש דדוקא גבי חומשים דקתני ביה בין דף לדף כמלא רוחב גודל הוא דאצבעות השנויות בו אינם בגודל אבל אצבעות דס"ת דלא תני גבייהו גודל שיעורייהו בגודל כסתם שיעור אצבעות שבתלמוד דהוו בגודל עכ"ל. ואם זו היתה כוונת הטור הוא מן התימא שלא יהיו כל האצבעות האמורים במקום א' שוות בפירושם דגבי ס"ת פירושו בגודל וגם חומשים יהיה פירושו בסתם אצבע דהיינו מה שנקרא אצבע ואם יש להוכיח מדנקט בחדא מיניה גודל ש"מ דאינך לאו בגודל הם אכולהו אצבעות דקתני הכא יש להוכיח כן ואין לחלק בפירושם כלל. אבל הנראה בעיני בדעת הטור דגם בהנך דחומשים ס"ל דכל אצבעות בגודל הם ואע"ג דכתב אצבעות סתם סמך עצמו אמ"ש לעיל סי' רע"ג דבגודל הם ובסי' רע"ג גופיה לא כתב אלא אחדא מילתא דבגודל הוי ובאינך כתב אצבעות סתם וסמך דמסתמא כולהו בחד אצבע משערינן וה"נ בסי' רפ"ב סמך אדלעיל ולא הוצרך לפרש כיון דבחד דוכתא תניא לכולהו שיעורי דאצבעות מסתמא כולהו בחד שיעורא הויין ומ"ש הב"י מדקתני בברייתא בין דף לדף כמלא רוחב גודל משמע דכל אצבעות השנויים אינם בגודל נראה לי דאדרבא מכאן יש להוכיח דכולם הם בגודל דהרי כל הגליונות והריוחים האמורים בחומשים הם פתוחים באצבע אחד מריוח הגליונות האמורים בס"ת דבס"ת הרידח של מטה טפח דהיינו ד' אצבעות בגודל ובחומשין ג' אצבעות והריוח של מעלה