קדושת יום טוב (ליפמן) קמז

של ר"ה דמקדש שהי' פיו מצופה זהב ע"כ צ"ל כיון שהוא עצמו אינו של זהב אלא של עץ ופיו בלבד מצופה זהב לא איכפת לן כיון דאין הקול שהוא לזכרון יוצא מזהב שהוא כקטיגור וכדאמרינן שם דשלא במקום הנחת הפה תנן ואפילו במקום הנחת הפה אין הקול יוצא מן הזהב אלא משום דהוי חציצה יע"ש אבל כולי' דזהב ודאי לא עבדינן היכא דלזכרון קאתי וכדמוכח שם [דף כ"ו] וא"ש בפשיטות הך דחצוצרות שהיו של כסף ולא של זהב ומ"מ ליכא למידק מינה דלדורות של כסף מעכב כמו בשל משה ולא קשיא מידי אהך דע"ז דאיכא למימ' דכשרים מכל דבר אפילו מקרנים ומ"מ עשו של כסף משום דאין עניות במקום עשירות ואפשר לומר משום דמפרש במתני' להדיא של כסף משמע להו דשל כסף מעכב דאל"כ למה לי' למיתני שהיו של כסף ליתני סתמא ושתי חצוצרות בידם יהיו ממה שיהיו מה תועלת בזה לידע אם היו של כסף או דבר אחר כיון דלענין מצוה אין חילוק ומיהו באמת אין זה ראיה כלל דבכמה דברים מצינו דקתני בכלי המקדש ממה היו ואיך היו אעפ"י שאין בהם לא משום מצוה לכתחלה ולא משום עיכוב אלא משום הידור מצוה ונויה ודאין עניות במקום עשירות כגון הך דשופר של ר"ה שהי' פיו מצופה זהב ושל תענית שהי' פיו מצופה כסף וכן כמה כלי שרת דקחשיב דהוו של זהב אעפ"י שאין בהם מצוה מן התורה מפורש כי אם משום הידור בלבד וכן כתב הרמב"ם בפ"א מהל' ביה"ב הל' י"ט יע"ש ואפשר לומר דכוונת התוס' כן הוא משום דבשמעתין יש לפרש דהא דדרשינן גבי חצוצרות דכשירות לו ופסולות לדורות דה"פ בשל כסף כשירות לו בלבד ופסולות לדורות ומשום הכי א"ש דכשירות נמי מקרני' כיון דאית לן דרשא בהדיא דלדורות לא יהיו של כסף ממילא דמכל דבר כשר אלא דאם כן קכה הא דקתני בתמיד ושתי חצוצרות של כסף הא לדורות פסולות משל כסף אלא ודאי ע"כ דהא דדרשינן פסולות לדורות היינו אותן של משה עצמן דקרא הוא דפסולין לדורות אבל בשל כסף ליכא מיעוטא לדורות וכיון דליכא מיעוטא ממילא אית לן למימר דאין חילוק כלל לענין דינא בין אותן של משה לאותן דלדורות דמנ"ל לחלק ונימא דלדורות נמי של כסף מעכב כמו באותן של משה ועיין מ"ש מזה לעיל אדברי הרמב"ם מה שיש להקשות על זה וליישב בדוחק ואין להאריך ודוק:

סימן מ פלפול בכוונת הסוגיא והוא דכתוב רובא דספרא שפיר:

(שם דף כ"ט ע"ב גמרא) אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב והוא דכתיב רובא דספרא שפיר וכו'. עיין בב"י ביו"ד סי' רע"ט מש"כ בזה והוא פשוט דרובא דספרא דקאמר היינו רוב אותיות ותיבות של הספר כתובים כתיקונן ומ"מ יש טעיות בכל דף ודף ד' או יותר ואין בו רק דף א' שאין בו אלא שלש טעיות או פחות ואמנם בבד"ה כתב וז"ל והרמב"ם כתב בפ"ז כלשון הזה ס"ת שיש בו שלש טעיות בכל דף ודף יתקן ואם היו ארבעה יגנז ואם היה רוב הספר מוגה והשאר יש בו ארבעה טעיות ונשאר אפילו דף א' מאותו השאר המשובש בלא ארבעה טעיות ה"ז יתקן עכ"ל. והנראה שהוא מפרש דכתוב רובא דספרא שפיר היינו שרוב דפי הספר כתובים כתיקונן לי שום טעיות ומיעוט הדפין של הספר כתובים בשבוש והיינו שיש בכל דף ודף מן המיעוט ד' טעיות ונשאר דף א' מאותן הדפין המשובשין שאין בו ד' טעיות אז יתקן את כל הדפין המשובשין והשתא יש חילוק גדול בין פי' הרמב"ם לפי' הב"י שפי' מעיקרא דלפי' הב"י אע"פ שבכל הספר כל דף ודף שבו יש בו ד' טעיות או יותר ואין בכל הספר כולו כ"א דף א' שאין בו ד' טעיות ה"ז יתקן והוא שרוב תיבות הספר כתובים כתיקונן והיינו שלא יהיו הרבה טעיות כל כך בכל דף ודף עד שיהיה רוב הספר בכלל נכתב בטעות שרוב התיבות של כל הספר בכלל נכתבו בטעות אבל כל זמן שאין רוב התיבות בספר בטעיות מהני תיקון אע"פ שיש הרבה טעיות בכל דף ודף של כל הספר כולו ואין בכל הספר כי אם דף א' שאין בו ד' טעיות (ועיין במעד"מ בהלכות ס"ת מ"ש שם) אבל לפירוש הרמב"ם בעינן שיהיו רוב דפי הספר כתובים כתיקונן ממש וגם במיעוט דפין המשובשים יהיה דף א' שאין בו ד' טעיות כן היה נראה בעיני פשוט ולא הוצרך להאריך בזה. (ועי' בר"ן בפ"ב דמגילה שהביא שם דברי הרמב"ן ומשמע מדברי הרמב"ן שם דמפרש להך דוהוא דכתוב רובא דספרא שפיר וכפירוש הרמב"ם וכמ"ש ודוק שם היטב). אלא שראיתי שבשו"ע העתיק הב"י לשון הרמב"ם ממש וכתב הש"ך שם ס"ק ד' וז"ל ואם היה רוב הספר וכו' כלומר שרוב אותיותיו של הספר מוגה והשאר יש בו בכל הספר ד' טעיות בכל דף ונשאר בו רק דף א' שאין בו ד' טעיות רק ג' טעיות יתקן עכ"ל וזהו ממש פי' הב"י שרוצה לפרש כן מעיקרא. והנראה מדברי הש"ך שגם דברי הרמב"ם מתפרשין על הדרך הזה. והדבר תמוה ונשגבה הפליאה בעיני איך יתכן לפרש דברי הרמב"ם כן ואם באנו לפרש דמ"ש ואם היה רוב הספר מוגה היינו שרוב אותיות ותיבות של כל הספר בכלל כתיקונן א"כ איך יתכן מ"ש והשאר יש בו ארבעה טעיות בכל דף הרי השאר כולו בטעות ואולי יש בו ארבעה או יותר בכל דף. ותו מ"ש ונשאר אפילו דף א' מאותו השאר המשובש וכו' לפי' הש"ך אהייא קאי מ"ש מאותו השאר המשובש הלא לפי' כל הדפין משובשין ולעיל שכתב והשאר אאותיות ותיבות קאי ובכאן מיירי בדפין והיאך כתב שנשאר דף א' מאותו השאר המשובש הלא הדפין אינן שאר אלא כולן משובשין ולפי' הש"ך היה לו להרמב"ם לכתוב בקיצור ואם היה רוב הספר מוגה ויש בו דף א' שאין בו ארבעה טעיות ה"ז יתקן ותו לא מידי. ולענ"ד לא יתכן לפרש דברי הרמב"ם כלל על הדרך שפי' הב"י מעיקרא ואין לפרשם כי אם על הדרך שכתבתי ויש חילוק גדול לענין דין בזה. והב"י נראה שתפס דברי הרמב"ם לעיקר ופסק בשו"ע כן. ונמצא לפי פסק השו"ע בעינן שיהיו רוב דפי הספר כתובין כתיקונן ובאותו מיעוט הדפין המשובשין יהיה בהם דף א' שחין בו ארבעה טעיות ודלא כמ"ש הש"ך כן היה נראה לענ"ד. וכעת לא ראיתי מי שנתעורר בזה והנה גם לא מצינו בהדיא מי שחולק בזה על דברי הרמב"ם רק שהב"י בעצמו מעיקרא רצה לפרש כדרכו הראשון ואח"כ כתב בבד"ה לשון הרמב"ם שנראה ממנו דלא כפי' הראשון. וגם בשו"ע העתיק לשון הרמב"ם ממש ואמנם בלשון רש"י שבהרי"ף בהלכות קטנות בהל' ס"ת נראה דמפרש כפי' הראשון של הב"י שכתב שם וז"ל והוא דכתוב רובא דספרא שפיר שרוב כל דף כתוב בלא טעות שאין בו יתר מה' או מו' טעיות בכל דף אז מצלת הך דף שלימה ויתקן עכ"ל. והנראה מלשונו שהוא מפרש רובא דספרא היינו רוב התיבות של הספר והיינו מ"ש שרוב כל דף כתוב בלא טעות וכוונתו שרוב תיבות שבכל דף כתוב בלא טעות ומ"ש שאין בו יתר מה' או מו' טעיות בכל דף ע"כ הוא לאו דוקא ואפי' יש בו יתר מו' כל שהוא המועט של הדף ורובו של דף כתוב בלא טעות יתקן אפילו יהיו הטעיות הרבה יותר מו' כל שהן המיעוט מן הדף לא איכפת לן במנינם