קדושת יום טוב (ליפמן) קמב

מודה שמואל להאי דינא דס"ל לרבא אליבא דרבי דאי איגרדום חד וקאי אידך כשר מיהו לפי מ"ש לעיל בס"ד דהא דאמר ליה לוי לשמואל לא תיתוב אכרעך עד דמפרשת לי וכו' לאו כדי לאוקמי מתני' כרבי הוא דקבעי מיניה אלא דאפילו לרבנן לא ניחא ליה פירושא דמתני' התכלת אינה מעכבת את הלבן וכו' כיון דלרבנן מצוה א' הם אלא דבדיעבד בחד מינייהו יצא ידי ציצית לגמרי ולאו ידי מצות לבן לחוד יצא הו"ל למיתני התכלת אינה מעכבת במצות ציצית וכמבואר לעיל בס"ד יע"ש א"ש דמה"ט נמי לא ניחא ליה לשמואל לפרושי מתני' בגרדומים וכדרבא דלא א"ש נמי הא דקתני התכלת אינה מעכבת את הלבן כיון דאשתייר בתכלת כדי עניבה וכשרים הם למצותן והו"ל כאלו איתנהו בעינייהו מאי עיכובא שייך בזה שיעכבו את הלבן כיון דאפילו למצותן כשרים כ"ש דאינם מעכבין את הלבן שהוא שלם לפוסלו להכי ניחא ליה טפי לפרושי דלענין קדימה איירי שאין התכלת שהקדים מעכב את הלבן הבא אחריו לפוסלו דגם הלבן כשר ולא אמרינן דחיסר מצות לבן וכדבעי למימר לעיל ונמצא דלרבי לא קיים מצוה כלל אלא דגם הלבן הבא אחריו כשר:

ואמנם נראה בלא"ה דרבא דמפרש למתני' בגרדומים לא מיירי בנשתייר כדי עניבה משום דלפי זה לא א"ש פי' דמתניתין דהתכלת אינה מעכבת את הלבן וכמש"ל בס"ד כן נראה בעיני טעמיה דהרמב"ם דמפרש להך דרבא באיגרדום לגמרי אבל לשיטת ר"ת הביאו התוס' והרא"ש והמרדכי נראה דמפרש להך דרבא דמוקי למתני' באיגרדום תכלת וקאי לבן דמיירי בנשתייר בגרדומי' כדי עניבה ולפ"ז צריך ישוב בפירוש דמתני' דקתני התכלת אינה מעכבת את הלבן וכמ"ש והנראה לפרש דהכי קאמר התכלת דאיגרדום אינה מעכבת את הלבן השלם דלא אמרינן דהוי כאיגרדום כולהו ובאיגרדום כולהו ודאי פוסל ואפי' נשתייר בהו כדי עניבה אלא הלבן שהוא שלם נשאר בחשיבותו ומועיל נמי לתכלת דאיגרדום כאלו איתיה בעיניה כיון דגם בתכלת אשתייר מידי דחשיב קצת דהיינו כדי עניבה ולפ"ז נראה דדוקא אי תכלת ולבן מצוה א' הם הוא דאיכא למימר דאי איגרדום חד מיניה הו"ל כאיגרדום כולהו והוצרך לאשמעינן דלא אמרינן כן אבל אי שתי מצות הם פשיטא דלא אמרינן היכא דאיגרדום חד הו"ל כאיגרדום גם אידך ונהי דאינו מועיל זה השלם להאי דאיגרדום למיחשבי' כאלו איתי' בעיני' מ"מ השלם בעצמו ודאי כשר הוא למצותו והשתא אי נימא דלרבנן שתי מצות הם ואין מעכבין זא"ז היכא דאיגרדום תכלת וקאי לבן קיים מצות לבן וחיסר מצות תכל' ואפי' נשתייר בגרדומי' כדי עניבה וזהו מאי דבעו התוס' לומר מעיקרא דלרבנן אפי' נפסק חוט א' נמי פסול ואפי' נשתייר בו כדי עניבה כיון דב' מצות הם זה שהוא שלם חשיב למצוה בפ"ע וזה דאיגרדום חיסר מצותו וא"כ ע"כ הא דאמרי בני ר"ח גרדומי תכלת כשרים ע"כ אליבא דרבי הוי דלרבנן אין הגרדומים כשרים ונהי דלא מעכבי את הלבן לפוסלו ויצא ידי מצות לבן מ"מ התכלת בעצמה אינה כשירה וחיסר מצותה אבל התוס' דחו זה משום דלרבנן נמי כיון דבעינן ד' מצוה א' הם ואי נימא דשתי מצות הם ע"כ אין לפרש כן דאם כן כל הסוגיא והך דבני ר"ח הויא דלא כהלכתא ויתבאר עוד אי"ה בדבריהם ודוק:

סימן לז בענין הנ"ל (שם שם בתוספות) דבור המתחיל אלא לגרדומין וכו' ואור"ת דעכשיו שנותנים ד' חוטים ב' משום לבן וב' משום תכלת וכו' עכ"ל נראה דדעת ר"ת דלרבנן דס"ל דאין מעכבין זא"ז שתי מצות הם ולדידן דאין לנו תכלת עבדינן לבן לחוד דאין מעכבין זה את זה ויצא מיהת ידי מצות לבן ולמצות לבן סגי בב' חוטים היינו לזכר דמצות תכלת בעלמא אבל בדיעבד יצא ידי לבן בב' חוטים בלבד ומהם אם לא נפסקו אלא שני חוטים כשר הוא דלמצות לבן א"צ אלא ב' חוטין אבל אם נפסק ג' פסול דבפחות מב' חוטין שלמים גם ידי לבן לא יצא מיהו נראה דלפי"ז אפילו נפסקו ב' חוטים לגמרי ולא נשתייר מהם כ"ע נמי כשר הוי דאף על גב דהכא אמרינן דבעינן בגרדומי' שנשתיירו כ"ע היינו לרבי ובתכלת ולבן דמעכב זא"ז ותרוייהו בעינן אבל לרבנן דס"ל דא"מ זא"ז ובשני חוטי לבן לחוד נמי יצא ידי מצות לבן ואנן דעבדינן ד' חוטין אינו אלא משום זכר לתכלת אפי' נפסקו הני לגמרי נמי כשר והיינו דכתב אם נפסקו ג' חוטים שמא הם מג' חוטים וכו' ונפסקו לגמרי משמע ומדכתב דהחששא הוא שמא הם מג' חוטים משמע דאי הוי ידעינן שהם מב' חוטין הי' כשר ואע"ג דהשתא חוט א' מהד' חוטין איפסק לגמרי ולא נשתייר בו כדי עניבה דהרי שני כפולי איפסקו לגמרי ואפ"ה כשר אבל אי הוי ס"ל לר"ת דלרבנן דס"ל אין מעכבין זא"ז נמי מצוה א' הם ומה"ט אפי' מלבן לחוד בעינן ד' וכמש"ל בס"ד בר"פ וכן כתבו התוס' בסמוך סברא זו דלפ"ז כל הד' חוטין הם למצות ציצית כמו לרבי תכלת ולבן והשתא כמו לרבי בעינן ב' חוטים שלמים ובגרדומי' בעינן שישתייר כ"ע ה"נ לרבנן בין דאיכא תכלת ולבן בין דליכא אלא לבן לחוד דבפחות מד' חוטין לא מתכשר ציצית וע"כ בעינן נמי בגרדומי' שיור כ"ע וא"כ אפילו הג' חוטין מהכפולים שנפסקו הם מב' חוטין נמי פסול דהרי חוט א' ע"כ לא נשתייר בו כדי עניבה מיהו איכא למימר דס"ל לר"ת דכדי עניבה דבעינן סמוך לכנף הוא וכמ"ש התוס' בסמוך אפי' נפסקו ג' חוטין מן הכפולים חוץ לקשר אחרון בסמוך לקשר אכתי נשתייר בהם כדי עניבה. מיהו מלשון שכתב ב' משום לבן וב' משום תכלת משמע דס"ל לרבנן שתי מצות הם ולא מעכבי אהדדי וידי מצות לבן יוצא בב' חוטין ודעבדינן ד' משום זכר לתכלת דאי ס"ל מצוה א' הן כל הד' משום לבן הוי דידי מצות לבן לא יצא בפחות מד' וכיון שכן נראה בפשיטות דאם נפסקו ב' חוטין מהכפולים אפי' לא נשתייר בהם כ"ע נמי כשר דאפילו הנך ב' מחוט א' הם אפ"ה כשר כיון דלרבנן בשתים מלבן נמי יצא ידי מצות לבן לשיטתו דס"ל לרבנן ב' מצות הם וכן נראה להדיא מדברי התוס' בסמוך דאי ב' מצות הם בשתים מלבן סגי ואידך ב' דעבדינן לא מעכבי כלל אע"ג דליתנהו וה"נ אי איפסקו שתים מהד' חוטין דלא מעכבי דלא גרע מליתנהו כן היה נ"ל לדעת ר"ת:

אבל הטור באו"ח סי' י"ב כתב לשיטת ר"ת אם נפסקו ב' חוטים מהכפולים כשר והוא שנשתייר בהו כ"ע יע"ש וכן כתב הרא"ש להדיא בדברי ר"ת דאם נפסקו ב' מן החוטין הכפולים כשר אם נשתייר בהם כדי עניבה יע"ש ולפ"ז ע"כ צ"ל דס"ל לר"ת דכל הד' חוטין מעכבין אפילו אי עביד לבן לחוד ולפ"ז צריך לפרש מ"ש ב' משום לבן וב' משום תכלת אע"ג דידי מצות לבן לא יצא אלא א"כ יש כאן ד' חוטין מ"מ אי הוי תכלת הוי סגי בב' חוטי לבן והשתא משום דאין כאן תכלת הוא דבעינן ד' הו"ל ב' משום תכלת מפני שהמה במקום התכלת שהם משלימין ד' חוטין בהדי לבן וס"ל לר"ת דיש לד' חוטין אלו דין התכלת והלבן בזמן דהוי תכלת דאמרינן הכא דאי איגרדום חד וקאי אידך כשר והוא דאשתיור בגרדומי' כדי עניבה וה"נ השתא לדידן דלית לן אלא לבן ושתים מהם