קדושת יום טוב (ליפמן) קלה

דלר"ש דס"ל דתמיד מרצה בין שהוא על מצחו בין שאינו על מצחו ולדידיה אסור לילך בו במדינה כי אם במקדש בלבד ובמקדש בלא"ה אסור לנהוג בו קלות ראש מן התורה מקרא וממקדשי תיראו ועיין בתוס' ישנים דיומא דף ס"ט ד"ה ובמקדש וכו' דהא דאמרינן במקדש מותר לילך בבגדי כהונה דבכל הר הבית קאמר יע"ש ויש לעיין אי הא דקלות ראש אסור במקדש מן התורה ונהג בכל הר הבית או לא ויש להאריך בענין זה ואין מקומו להאריך כאן דבלאו"ה אינה קושיא כמ"ש ואמנם עדיין יש לעיין הא דלא קאמר רבה בר ר"ה לעיקר איסורא דילפינן מק"ו דציץ דהיינו היסח הדעת וקאמר מילתא אחריתא דבציץ גופיה לא מצינו וכמו שדקדקתי לעיל בס"ד ולשיטה זו היסח הדעת הוא דהוי עיקר איסורא ואסור מה"ת ומיהו לפי מ"ש בסמוך יש ליישב כיון דהיסח הדעת היינו שחוק וקלות ראש כיון דהשתא לדידן בלאו הכי אסור מגדר שגדרו חכמים בדבר אף על גב דמשום תפילין איכא איסורא מן התורה מכל מקום אין נפקא מיניה כל כך בעיקר איסורא דהיסח הדעת דמה לי אי אסור מה"ת או דרבנן ומשו"ה לא קאמר אלא חיוב משמוש בכל שעה שזה נמשך ממה שהיסח הדעת אסור בתפילין מה"ת בק"ו מציץ דכדי שלא יבא לידי איסור תורה תיקנו שימשמש בכל שעה וכמש"ל וזהו עיקר החידוש בתפילין משום איסור היסח הדעת דידהו דהוי מן התורה ובמ"ש יתיישבו כמה קושיות ודקדוקים שדקדק בשאג"א לפי שיטה זו יע"ש ודוק שם:

ואמנם דעת הרמב"ם נראה דס"ל דכל היסח הדעת אסור בתפילין וכמו שהביא בשאג"א ראיות נכותות לזה מדברי הרמב"ם וגם נראה מדבריו דס"ל דהאי ק"ו גמור הוא ומן התורה הוא דאסור היסח הדעת בתפילין שכן כתב בפ"ד מה"ת מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מן התפילין לפי שהתפילין אסור להסיח דעתו מהם וכו' ואי היסה"ד לא הוי אסור אלא מדרבנן לא מסתבר שבשביל שאינו יכול ליזהר מהיסה"ד יפטור מן התפילין שהוא מצות עש' מן התור' ואע"ג דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה מ"מ הכא לא מציע להדיא שפטרו חכמים למצטער מן התפילין והרמב"ם מסברא דנפשיה קאמר מפני שאסורים בהיסה"ד ואי ס"ל דמדאורייתא אסור בהיסח הדעת א"ש דכיון שאי אפשר שלא יעבור אאיסור דאורייתא מוטב שלא יניחם כלל ועוקר מצוה דאורייתא בשב וא"ת משיניחם ויעבור איסור דאורייתא בידים אבל אי לא אסור אלא מדרבנן מנ"ל דבשביל זה פטרוהו חכמים מן התפילין לגמרי דילמא לא תיקנו אלא היכא דאפשר איברא דבלאו"ה נמי קשיא לי מהא דאיתא ביומא דף י"ג ע"ב ת"ר כה"ג מקריב אונן וכו' ר' יהודא אומר כל היום ומסקינן דהכי קאמר אינו עובד כל היום וטעמא דגזרינן שמא יאכל והשתא למה לי האי טעמא תיפוק ליה משום דכה"ג אי אפשר לעבוד בלא ציץ לר' יהודא דדריש לתמיד דגבי ציץ שלא יסיח דעתו משו"ה אינו עובד דאי אפשר שלא יסיח דעתו מציץ דאין לך מצטער גדול מזה מיהו בזה אפ"ל דנהי דמצטער הוי מ"מ אפשר ליה ליתובי דעתיה בסוף היום ואמאי קאמר שאינו עובד כל היום מיהו מ"מ אכתי קשיא מהא דפריך התם אהא דבעי לפרושי מעיקרא לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו מהא דתניא היה עומד ומקריב ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודא וכו' והשתא מאי קושיא הא בשעת שמועה ודאי אי אפשר שלא יטרוד תדע דאפילו באשתו גרושה אמרינן שם איטרודי מי לא מיטרד ומשו"ה קאמ' שמניח עבודתו מיהו אפ"ל דס"ל כפירש"י דשם דהך ברייתא בכהן הדיוט מיירי ודלא כמ"ש התוס' דבכה"ג מיירי אלא דמדבריו בפ"ב מהלכות ביאת מקדש משמע להדיא דמפרש להך ברייתא בכה"ג ופסק כר' יוסי דיגמור עבודתו יע"ש בכסף משנה ובמל"מ שם אמנם לפי מה שיתבאר בסמוך אי"ה אפשר ליישב. ועכ"פ נראה מדבריו דס"ל דהיסח הדעת אסור בתפילין מה"ת וכל היסח הדעת אסור וגם יש ללמוד מדבריו דאין שיעור להיסח הדעת שהרי כתב בפ"ד מה"ת חייב אדם למשמש בתפילין וכו' שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע א' וכו' וא"כ מן התימא היאך אפשר לכה"ג לעבוד עבודה וע"כ צריך שתהא מחשבתו על העבודה שעובד ולכתחלה ודאי צריך שיחשב בה לשמה וכן נמי קשה מתפילין היאך אפשר שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין והא צריכין כוונת הלב בק"ש עכ"פ פסוק ראשון ובתפלה כולה לכתחילה ועכ"פ אם לא כיון באבות לא יצא והיאך אפשר שיעשה כל אלו בכוונת הלב ולא יסיח דעתו אפי' רגע ץ' מן התפילין. ויותר מזה קשה הך דשינת ארעי דמותר בתפילין כיון דלדידיה אפי' רגע אחת אסור להסיח דעת. ואמנם בזה נראה דס"ל כדעת הר' אלחנן שכתבו בתוס' ישנים דיומא דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור והיינו כמש"ל בס"ד דהיסח הדעת דאסור בציץ ותפילין מפני קדושתן היינו שלא יסיח דעתו לדברים אחרים וכמבואר לעיל בס"ד ולפ"ז היה נראה לומר דוקא כשמסיח דעתו לדבר חול הוא דאסור דאיכא גנאי לקדושה שעליו אבל כשמסיח דעתו לדבר שבקדושה כמו ק"ש ותפלה ועבודה שבמקדש לא איכפת לן מהיסח דעת דציץ ותפילין ובזה ניחא נמי דיכול לעסוק בתורה בתפילין וכמו שמצינו בגמרא שהיו עוסקים בתורה ותפילין עליהם וכדאיתא בברכות דהוי משי ידי' ומנח תפילין ומתני לן פרקיה וכן בכמה דוכתין ואי אפשר כלל דבשעת עסק התורה לא יסיח דעתו מן התפילין אפי' רגע א' ולפי מ"ש א"ש דכשמסיח דעתו לדבר שבקדושה לא איכפת לן מהיסח הדעת דתפילין ובזה אפ"ל מה שהקשיתי לעיל מהך דיומא דפריך מהך דהיה עומד ומקריב שמניח עבודתו דילמא משום שלא יסיח דעתו הוי דיש לומר כיון שהוא עוסק בעבודה ודעתו על העבודה ואז אין צריך שתהא דעתו על הציץ תו לא חיישינן להיסח הדעת דטרדת צעריה כיון דבשעת עבודה פטור מליתן דעתו על הציץ תו לא איכפת לן מהיסה"ד כלל אפילו מדברים אחרים. ועוד בעבודה כיון שהוא עוסק בה לא חיישינן שיסיח דעתו ממנה וכיון דדעתיה על העבודה לא איכפת לן מהיסה"ד דציץ אלא דאכתי קשה מהא דהקשה בשאג"א סי' מ' דאמרינן בפ' מפנין פעם אחת הוצרך ר"א אצל מטרונה א' וחלץ תפיליו ברחוק ד"א ומפרש הטעם שלא יכנסו דברים שבקדושה במקום טומאה ותיפוק ליה הא ע"כ אי אפשר בלא היסח הדעת שהרי היה צריך לדבר עמה איזו עסק יע"ש ואמנם אפשר ליישב דמשום זה לא היה לו לחלוץ ברחוק ד' אמות אבל משום שלא יכנסו כו' א"ש דומיא דהנכנס לביהכ"ס קבוע דחולץ ברחוק ד"א ואין להאריך עוד ודוק היטב:

סימן לד פלפול בדין טלית שנפסל בו הציצית בשבת:

שם דף ל"ח ע"א גמ' כרמלית דרבנן הויא כו'. אע"ג דמצות ציצית הוי דאורייתא וכשהוא לבוש בטלית המחויבת בציצית ואין בה ציצית הרי עובר בעשה דאורייתא כבר תי' במרדכי משום דבשבת אסור להטיל בה ציצית אינו עובר בעשה ובלבישה אינו עושה איסור דלא אמר רחמנא לא תלבש בגד בלא ציצית יע"ש דמכאן הוכיח ר"י דבשבת מותר ללבוש