קדושת יום טוב (ליפמן) קלד

הקשו קושיא זו ותי' דהיינו נמי טעמא דהיסח הדעת דהכא ובעיני הדבר תמוה דהא מק"ו מציץ הוא דילפינן ובציץ כתיב קרא תמיד שלא יסיח דעתו ואפילו נימא דהאי ק"ו אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בפנים מ"מ כיון דהוצרכו להסמיך הדבר אק"ו דציץ ש"מ דלאו מטעמא דשמא יפיח בהן הוי דאי מה"ט לא הוי צריך למיסמך אק"ו דציץ דודאי הפחה בתפילין אסור בלאו ק"ו דציץ דתפילין צריכין גוף נקי והא ודאי לא מסתבר לומר דבציץ גופי' הוי טעמא דהיסח הדעת משום דחיישינן שמא יפיח דהא קרא סתמא כתיב תמיד שלא יסיח דעתו ממנו ומשמע בפשיטות דהיסח הדעת גופי' הוי האיסור מצד עצמו ולא מבעיא למ"ד בפסחים דף ל"ד ע"א דהיסח הדעת דפוסל בקדשים ותרומה פסול הגוף הוי דהכא נמי ודאי היסח הדעת דציץ הוא איסור מצד עצמו אלא אפילו למ"ד התם פסול טומאה הוי דחיישינן שמא בתוך כך נגע בה טומאה היינו משום דהתם ילפינן לה מאת משמרת תרומותי עביד לה שימור ומפרש האי מ"ד עביד לה שימור שלא תבוא לידי חשש טומאה ולא מצינו פסול היסה"ד להדיא בקרא אבל הכא בציץ דכתיב תמיד שלא יסיח דעתו ממנו ולא שייך למדרשי' כלל לענין איסור הפחה מנא תיתי לן דלא אסר רחמנא היסח הדעת מצד עצמו. עוד תירץ שם וז"ל א"נ אומר ה"ר אלחנן דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור עכ"ל והנראה דכוונתם דטעמא דהיסח הדעת הוי מפני קדושתן דגנאי הוא להסיח דעת מן הקדושה שעליו לדברים אחרים וזה לא שייך אלא כשהוא ניעור דמסיח דעתו לדברים אחרים אבל כשהוא ישן דאינו מסיח דעתו לדברים אחרים אע"ג דמסיח דעתו מן התפילין ג"כ מ"מ כיון שאינו מסיח לשום דבר אחר דגם מדברים אחרים הוא מסיח דעתו אז כשהוא ישן ואינו נותן דעתו על שום דבר אין כאן גנאי לתפילין שעליו ותירוץ זה נכון:

ואמנם נ"ל בפשיטות דמעיקרא לא קשיא מידי דודאי ע"כ איכא טעמא אחרינא באיסו' שינה בתפילין בלא טעמא דהיסח הדעת דאמרינן ביומא ד"ז ע"ב ור"ש סבר תמיד לרצון לפני ה' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מיעל לביה"כ מי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא והא לר"ש ע"כ השתא לא ס"ל למילף מתמיד שלא יסיח דעתו ולית לן איסור היסח הדעת מן התורה בציץ וא"כ מאי קאמר מי לא בעי מינם דמשמע להדיא דאסור מה"ת לישן כל זמן שהציץ עליו מדקשיא ליה אקרא דתמיד על מצחו היכי משכחת לה אלמא דאיכא איסור בשינה בציץ בלאו טעמא דהיסח הדעת וע"כ טעמא משום שמא יפיח בהם וזה אסור מדאורייתא משום בזוי מצוה ועיין בשאג"א מה שהאריך בענין זה ומשו"ה נמי ניחא ליה למימר בתפילין נמי האי טעמא דאפילו למאן דל"ל איסור היסח הדעת מה"ת נמי אסור לישן בהם שינת קבע ועוד לפי מ"ש לעיל דלא אסרו חכמים היסח הדעת בתפילין מפני שהוא דבר שאי אפשר ולא תיקנו אלא שיהא ממשמש בהם בכל שעה והיינו באיזו המשך זמן קצת ויש לומר דאותו המשך זמן הוא יותר מכדי הילוך מאה אמה שהוא שיעור ארעי והוצרך לטעמא דשמא יפיח דאי משום דבעי למשמש בהו אמאי לא יישן בהם השיעור שבין משמוש למשמו' שהוא יותר מהילוך מאה אמה ומ"ט לא התירו אלא כדי הילוך מאה אמה לזה הוצרך לומר הטעם דשמא יפיח בהם. ועוד נראה לי בפשיטות דהוצרך לטעמא דשמא יפיח בהם לפי מ"ש התוספות ביומא דתקנת משמוש משום היסח הדעת אינו אלא מדרבנן ולמאי דקיי"ל דמדאורייתא לילה זמן תפילין ומדרבנן הוא דאין מניחין משום גזירה דשמא יישן בהם וכמ"ש התוס' כאן ואי איסור שינה לא הוי אלא משום דהך דבעי משמוש לא הוי להו לרבנן לבטל מצות תפילין בלילה משום הך גזירה דשמא יישן כיון דאפילו יישן בהם אין כאן איסור מדאורייתא והו"ל כעין גזירה לגזירה ולהכי עדיפא לי' טעמא דשמא יפיח דאיכא איסור דאורייתא והוא קרוב לודאי ועיין בשאג"א שם שהוכיח סברא זו מסוגיא דסוכה דקרוב לודאי שיפיח בהם אם יישן שינת קבע וע"ש מ"ש לתרץ כעין תי' זה ודוק שם כל זה כתבתי לפי דברי התוס' דיומא דס"ל דהאי ק"ו פריכא הוא ואינו אלא אסמכתא ולפי שיטה זו נראה כמ"ש דלא אסרו היסח הדעת כלל ולא תיקנו אלא משמוש בכל שעה באיזה המשך זמן קצת אבל מדברי הרא"ש יראה להדיא דס"ל דהיסח הדעת אסור בתפילין דומיא דציץ והנראה בעיני דס"ל דק"ו גמור הוי ולאו פריכא הוי ומה שהקשו התוס' מה לציץ שכן השם שבו מגולה תאמר בתפילין וכו' יש לומר דוקא לענין ליכנס במקום הטינופת או שאר דבר מגונה שהוא בגלוי מבחוץ שייך לחלק דהכא השם בגלוי והכא מחופה עור נכמ"ש התוס' לעיל דף ל"ה ע"ב ד"ה אלו תפילין שבראש אבל הכא לענין היסח הדעת שהוא מחשבת וכוונת הלב ואין זה אלא מפני גודל הקדושה שעליו שלא יסיח דעתו מן הקדושה שעליו אפי' למאי דמפרש הרא"ש דהיינו שחוק וקלות ראש אין הטעם מפני הקדושה שמבחוץ דכשאין הציץ עליו וכן התפילין אפי' מונחים לפניו אין כאן איסור ואין הטעם אלא מפני הקדושה שעליו שלא יסיח דעתו מן הקדושה ויהיה מורא שמים עליו ובעת השחוק וקלות ראש מסיח דעתו ממורא שמים וכל שהקדושה עליו חמורה מסתבר לאסור טפי ושפיר עבדינן ק"ו מציץ לתפילין שקדושת תפילין חמורה מקדושת ציץ שאין בו אלא אזכרה א' ותפילין יש בהם אזכרות הרבה ולשיטה זו הוי ק"ו גמור ואסור מן התורה:

ומתישב בזה מה שהקשה בשאג"א סי' ל"ט על שיטה זו למה לי דנילף תפילין מציץ תיפוק ליה דבלאו"ה שחוק וקלות ראש אסורים וכדתנן באבות שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה יש לומר דהתם לא הוי אלא מדרבנן ומשום גדר ערוה ומדרך הצניעות בלבד אבל הכא בעי למילף דאסור מן התורה משום קדושת התפילין שעליו ומשו"ה נמי בעי למשמש בהו כל שעה שיזכור מהקדושה שעליו ולא יסיח דעתו ממורא שמים וממילא לא יבוא לידי שחוק וקלות ראש והמשמוש הוא שתקנו חכמים שלא יבוא לידי איסור תורה אבל אי לאו דילפינן מציץ דאסור מן התורה אע"ג דבלאו"ה צריך ליזהר משחוק וקלות ראש מ"מ לא היה מקום למשמוש תפילין בכל שעה והיינו דקאמר חייב אדם למשמש וכו' ק"ו מציץ כלומר כיון דילפינן מציץ בק"ו דהיסח הדעת אסור בהן מן התורה חייב למשמש בהן כ"ש שלא יבוא לידי איסור תורה ומה שהקשה שם עוד לשיטה זו ל"ל קרא בציץ תיפוק ליה דבלא"ה אסור לנהוג קלות ראש במקדש מן התורה כדילפינן מוממקדשי תיראו יע"ש נראה דלא קשה מידי לפי מ"ש התוס' ביומא דף ס"ט ד"ה בגדי כהונה וכו' דלמ"ד עודהו על מצחו מרצה ודאי דיכול לילך בו כל שעה אפילו בביתו במדינה כדי לרצות על הקדשים שיארע בהם טומאה יע"ש ור' יהודה דדריש לתמיד שלא יסיח דעתו ממנו הוא דס"ל עודהו על מצחו מרצה ור"ש דס"ל בין שהוא על מצחו בין שאין על מצחו מרצה אה"נ דלא דריש תמיד להכי וכדאיתא שם דף ז' ע"ב ואדרבא לפי שיטה זו ניחא טפי הא דלא פריך ביומא שם לר"ש דדריש לתמיד למילתא אחריתא שלא יסיח דעתו מנ"ל והיינו משום