קדושת יום טוב (ליפמן) קלא

יע"ש ומדלא כתב שעובר על לאו או עשה דושמרת דכתיב בתפילין גופייהו לענין איסור הנחה בלילה משמע כמ"ש דלענין חיובא דלחלוץ לא ילפינן מושמרת וחיוב לחלוץ משום בל תוסיף הוי יע"ש אמנם לפי מה שכתבו התוס' בסמוך ד"ה ושמרת וכו' דמחויב לסלקן כדאמרינן בסמוך המניח תפילין לאחר שקיעה"ח עובר בעשה ומשמע להדיא דמושמרת ילפינן דחייב לסלקן קשיא טובא וראיתי בתשובה הנ"ל שהקשה לשיטת התוס' אמאי ס"ח אינו חולץ למאי דס"ד דבכל הימים מיירי ומשום דלילה לז"ת והא הו"ל ספיקא דאורייתא ותי' דהמקשה לא הוה ידע מהך דר"א ור' יוחנן דבסמוך דאיכא איסור בהנחת תפילין בלילה יע"ש ואין דבריו מובנים לי כלל דא"כ בודאי חשיכה אמאי חייב לחלוץ ואי משום גזירה שמא יישן בהם א"כ מה לי אי לילה ז"ת או לאו ז"ת ומאי קאמר עלה מאי קסבר אי לילה ז"ת וכו' ותו לפי מה שהקשיתי אין לתרץ כן כלל דהא מדקאמר לא מניח בס' חשיכה ש"מ דס"ל דאסור להניח תפילין בלילה דאי חיובא ליכא הא איסורא נמי ליתא א"כ אמאי לא מניח בס' חשיכה אדרבא משום ס' הו"ל למימר דיניח כיון דאיסורא ליכא והו"ל ס' אי חייב בתפי' או לא ומשום ס' הו"ל להניח אלא ודאי מדקאמר לא מניח ש"מ דס"ל דאיכא איסורא להניח תפילין בלילה א"כ אמאי אינו חולץ ואמנם אפ"ל דנהי דלא הוי ידע מהך דר"א ור' יוחנן בסמוך דאיכא איסור משום ושמרת מ"מ הא ודאי ידע דאיכא איסור משום בל תוסיף ומשו"ה הוי ניחא ליה הא דודאי חשיכה חולץ וס' חשיכה לא חולץ ולא מניח על הדרך שכתבתי לעיל אבל למאי דס"ל לדידן באמת דאיכא איסורא מושמרת ולשיטת התוס' ילפינן מיני' נמי דחייב לסלקן אה"נ דאפילו ס' חשיכה חייב לסלקן אלא דאכתי קשיא הא דאמר ת"ק דברייתא ומניחן עד שתשקע החמה דהיינו צאת הכוכבים ויתבאר אי"ה בדבריהם בס"ד:

סימן לב פלפול בדין תפילין בלילה וישוב קושית הגאון בשאג"א שם בגמרא דף ל"ו ע"ב אמר ר' אליעזר המניח תפילין בלילה עובר בעשה ור"י אמר בלאו וכו' עכ"ל. בתשובת שאג"א שם הקשה ותיפוק לי' דהא איכא בל תוסיף יע"ש מה שתירץ באריכות דרך פלפול אמנם לענ"ד נראה דלא קשה מידי דודאי בל תוסיף ליכא אלא במתכוין לשם מצוה דוקא דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה לשם מצוה וכדמסיק רבא בס"פ ראוהו ב"ד וכדאיתא בעירובין בר"פ המוצא תפילין אבל אם מניחן לשם תכשיט ומלבוש ליכא משום בל תוסיף ובכה"ג צריך לפרש הא דמוכח בספ"ק דביצה דאין איסור להניח תפילין בשבת ויום טוב אפילו למאן דאמר שבת ויום טוב לז"ת הוי דבמניחן לשם תכשיט ומלבוש מיירי דהתם לא שייך לפרש דבמניחן כדי לשומרן מיירי וכמש"ל בס"ד ולהא איצטריך ושמרת למר לעשה ולמר ללאו דאסור להניח בלילה אפי' לשם תכשיט ומלבוש ואינו מכוין לשם מצוה הגהה ודוקא כדי לשומרן הוא דקאמר ר"א *) ועיין במ"ש לקמן בסמוך דמותר אבל לשם תכשיט בס"ד בדבור תוס' ד"ה ומלבוש אסור:

ושמרת להוכיח מדברי הרא"ש כמ"ש דדוקא לשומרן מותר ודלא כמ"ש בשאג"א:

ומה שדקדק שם דמסתמא קאמר רחמנא בלילה דומיא דמצותו ביום כיון דמדיוקא דמימים ולא לילות קממעט יע"ש נראה דאינו דקדוק כלל דהא קיי"ל דמצות אין צריכות כוונה ואי מניחן ביום לשם תכשיט ומלבוש נמי יצא ידי מצות תפילין אפילו לא כיון בהם לשם מצוה ודומיא דהכא אסר רחמנא בלילה אבל משום בל תוסיף אמרינן בהדיא אפי' למ"ד מצות א"צ כוונה לעבור שלא בזמנו בעי כוונה כדאיתא שם בר"ה ובעירובין להדיא ולפ"ז היה נראה לי דה"ט דכדי לשמרן מותר דכדי לשמרן היינו שאין לו מקום אחר להניחן שישתמרו ומניחן עליו בשביל שמירתן ודומיא דהכא אם מניחן ביום שלא לשם מצוה ושלא לשם מלבוש כי אם כדי שישתמרו בראשו בכה"ג לא יצא דה"ל מתכוין שלא לצאת בהם ידי מצוה דבכה"ג וודאי אפילו למ"ד מצות א"צ כוונה אם מתכוין בהדיא שלא לצאת לא יצא וכמ"ש הר"ן בס"פ ראוהו ב"ד בשם הרשב"ם יע"ש ואל תתמה במה שכתבתי דיש חילוק בין מניחן לשם תכשיט ומלבוש דלמ"ד מצות א"צ כוונה יצא להיכא דמניחן כדי לשמרן דבכה"ג כתבו המפרשים לענין תקיעת שופר דאפילו למ"ד מצות אצ"כ לשם מצוה מ"מ בעינן שיתכוין השומע לשמוע והמשמיע להשמיע והיינו דא"ר זירא לשמעי' איכוין ותקע לי כן כתב הרז"ה והביאו ג"כ הר"ן שם לסברא זו והרמב"ן שם כתב דכה"ג מצינו בשחיטת קדשים דאע"ג דא"צ שיכוין לשם קדשים דאפילו שחט לשם חולין כשירה מ"מ צריך שיכוין לשם שחיטה אבל אם מכוין לשם חתיכה בעלמא פסול יע"ש וה"נ לענין הנחת תפילין דכשמכוין לשם מלבוש כדי ללובשן להתקשט בהם דרך לבישתן יצא אפי' לא כיון לשם מצוה למ"ד מצות אצ"כ אבל אם מניחן כדי שישתמרו עליו ולא לשם לבישה כלל בכה"ג הוי דומיא דלשם חתיכה בעלמא בשחיטת קדשים דלאו כלום הוא ופסול וכה"ג כתב רבינו יונה בר"פ היה קורא דאע"ג דא"צ כוונה לצאת ידי ק"ש מ"מ צריך שיכוין לשם קריאה בעלמא לאפוקי אם אינו מכוין לשם קריאה כלל כגון בקורא להגיה אע"פ שקורא כתיקונו לא יצא יע"ש וכה"ג אם מניחן לשם לבישה בעלמא יצא אע"פ שלא כיון לצאת ידי מצוה אבל אם מניחן כדי לשמרן שאין זה לשם לבישה כלל אלא כמו שמניחן במקום שמשתמרין בכה"ג לא יצא וה"ט דלשם מלבוש ותכשיט אסור להניחן בלילה דבכה"ג ביום יצא ידי מצות תפילין אבל כדי לשמרן מותר דבכה"ג ביום לא יצא ומיעוטא דלילות דומיא דימים דרשינן ונראה לי דה"ט דאמרינן לעיל גבי היה משכים ולכשיגיע זמנו ממשמש בהן ומברך עליהן דהמשמוש אין לו ענין לברכת תפילין דהא קיי"ל דהממשמש א"צ לברך וגם ברכת להניח אין לה ענין למשמוש אלא נראה דמשום דמעיקרא הניחן כדי לשמרן ובכה"ג לא יצא ידי מצוה וע"כ צריך שיכוין השתא לשם מצוה ולהכי ממשמש דבזה מכוין לשם מצותן והשתא הוא דנפיק בהו ידי מצוה ומברך עליהן:

ובזה אפשר ליישב דעת הרמב"ם דלא פסק כהך דר"א בסמוך דקאמר אם כדי לשומרן מותר ועיין בב"י או"ח סי' ל' מ"ש בזה והוא דוחק גדול כמש"ל בס"ד מזה ובשאג"א שם נמי דחה דברי הב"י מה"ט דכתיבנא יע"ש אמנם לפי מ"ש דע"כ ר"א ס"ל מצות א"צ כוונה ומוקי להך עשה דושמרת דאתי לאיסורא דלילה בכה"ג דמניחן לשם מלבוש ותכשיט דהוי דומיא דימים דבכה"ג יצא י"ח ובל תוסיף ליכא כיון דלא מכוין בהדיא לשם מצוה אבל כדי לשומרן דבכה"ג ביום לא יצא י"ח מותר להניחן בלילה דלא הוי דומיא דימים דקאמר אבל לפי מה שפסק הרמב"ם דמצות צריכות כוונה וכמ"ש הר"ן בשמו בס"פ ראוהו ב"ד ודוקא בכפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא שכן נהנה וכדאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה והביאו הב"י ג"כ בסי' תע"ה יע"ש ולהאי מ"ד דס"ל מצות צריכות כוונה ע"כ אי אפשר לפרש דמיעוטא דלילות דממעטינן לאיסורא הוי