קדושת יום טוב (ליפמן) יג

אודניה ורבה גנובתיה בר סוסיא. הכא במאי עסקינן באילמת וגידמת. מאי הוי עלה ת"ש דאמר רב הונא בריה דר"י הכל מודים בפרי עם האם שאסור ש"מ ספוקי מספקא ליה ש"מ א"ל ר' אבא לשמעיה אי מעיילת ליה כודנייתא לריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא. ע"כ לשון הגמ' והרמב"ם והטור פסקו דהרוצה למשוך בשתי פרידות בודק בסי' אזנו וזנב וקול אם דומין זל"ז בידוע שמין אחד הם ומותרים. והקשה ע"ז האיך פסקו דסמכינן אסימנים והא בש"ס קאמר אר' אבא דסמך אסימנים ש"מ סימנים דאורייתא ואנן הא קיי"ל סימנים דרבנן ותו הקשה דבגמ' משמע דאביי סמך אסי' קול לחוד ור"פ סמך אסי' דאזנים וזנב לחוד ואדר' אבא נמי פירש"י עיין להנך דדמיין באזנים וזנב ואמאי פסקו דבעינן כולהו ותי' דהיינו טעמא דאינהו ס"ל סימנים דאורייתא ומש"ה סגי להו בחד סי' ולדידן דקיי"ל סימנים דרבנן לא סגי לן בחד סי' ומש"ה בעינן תרי ואתרי סמכינן שפיר דתרי בינונים הוי כחד סי' מובהק זהו תוכן דבריו וראיתו:

ובפשיטות נראה דאין מכאן ראיה כלל דהרמב"ם והטור וודאי לא מפרשי הך דקאמרינן וש"מ סימנים דאורייתא כפירש"י דקאי אהך דאיבעיא לן בב"מ אי סימנים דאורייתא או דרבנן אלא דאהנך סימנים לחוד קאי דהנך סימנים מדאורייתא הויין ולא שייך לפשיטו' האיבעיא כלל דא"נ סימנים דרבנן מ"מ הנך סימני' מובהקים גמורי' הם ומדאורייתא סמכינן אהנך סימנים וכ"ש אי אפי' סי' בינונים הוי דאורייתא דא"ש טפי ולא קאי הך ש"מ אפשיטות בעיין כלל אלא אהנך סימנים לחוד דע"כ מדסמך ר' אבא עלייהו ש"מ דהנך סימנים דאורייתא נינהו וכן יראה להדיא מלשון פסקי הרא"ש מבעל הטורים שכ' שם וז"ל פרידה שתבעה כו' ומהיכן מכירין אותו אם קולו עב ואזנו וזנבו ארוכים. הוא בן חמור ואם קולו צלול ואזנו וזנבו קצרים הוא בן סוס וסי' אלו דאורייתא הם עכ"ל וקצת יש ט"ס בסימנים. דבגמ' סי' בר חמרא אזנו ארוך וזנבו קצר ובר סוסיא אזנו קצר וזנבו ארוך ומדכתב דסימנים אלו דאורייתא נינהו משמע להדיא דמפרש כמ"ש דהא דאמרינן וש"מ סימנים דאורייתא אסימנים אלו בלבד קאי דהם דאורייתא מפני שהם מובהקים גמורים וכן מצאתי להדיא בדברי הר"ן שם וז"ל וסימנים הללו של זנב ושל אזנו סימנים מובהקים הם לסמוך עליהם כשל תורה שהרי היה סומך ר' אבא עליהם שוב מצאתי בחידושי הר"ן בחולין שכ' שם וז"ל סימנים דאורייתא פירש"י ז"ל דאסימני אבידה קאמר והקשה הרמב"ן ז"ל מה ענין זו לזו וכו' אלא וודאי סימנים אלו קאמרינן שהן עיקר לסמוך עליהם בענין זה וגמרא גמירי לה והאי דומיא דמאי דאמרינן בפ' אלו טריפות גבי סימני ביצים סימנים לאו דאורייתא עכ"ל וזהו בפשיטות דעת הרמב"ם והטור שפסקו בכאן דסמכינן אסימנים אלו בפרידות משום דהן וודאי דאורייתא הויין ומ"ש כל הני תלתא סימנים הא וודאי לא קשיא מידי דאי לא דמיין בחד מיניה כגון דהאי צניף קליה והאי עביא קליה אעפ"י שדומות באידך פשיטא דאסור להרכיבן או להנהיג דאפי' נימא דבחד סי' סגי מ"מ הכא דסתרן אהדדי וודאי דליכא למסמך עלייהו דמאי חזית וזה וודאי הא דקאמר אביי עביא קליה בר חמרא וכו' לאו דאהאי לחוד סמכינן אע"ג דאין דומות באזנים וזנב וכן ר"פ דקאמר סי' דאזנו וזנב לאו דאהנך לחוד סמכינן אע"ג דאין דומות בקול דזה וודאי לא מסתבר כלל דא"כ ע"כ צ"ל דפליגי אהדדי. דאביי ס"ל דסי' הקול הוא עיקר טפי ואם טביא קליה הוא בר חמרא ואע"ג דזנבו ארוך ואודניה זוטרן ור"פ קסבר איפכא דאהנך סמכינן טפי והן עיקר ומאי דהוי לאביי בר חמרא. הוי לדידיה בר סוסיא והא לא משמע כלל דאביי ור"פ פליגי אלא וודאי כל חד מיניה חדא קאמר וה"ה לאידך. ואפשר דמר מאי דידע קאמר ומר מאי דידע קאמר ולדידן וודאי צריכינן למבדק בכולהו לכתחלה ורש"י שפי' בהך דקאמר ליה ר' אבא עיין בהנך דדמיין להדדי באזנים ובזנב. אפשר דלאו דווקא בהנך לחוד דה"ה דבקול נמי קאמ' דיבדוק וא"כ ס"ל לרש"י דבאזנים וזנב לחוד קאמר לי' למבדק. ולשון עיין משמע לי' כן דקאי אהנך סי' שהן בחוש הראות וס"ל דסמכינן כיון שהן דומים באזנים וזנב מסתמא דמיא נמי בקול ולא צריכינן למבדק אבתרי' מיהו אין תימא אם הטור והרמב"ם לא ס"ל לפרש כן אנא ס"ל דבהנך דדמיין להדדי בכולהו סימנים קאמר ומסתבר להו כן דלכתחלה אית לן לברורי ולמבדק בכל מאי דאפשר. וכן משמע מלשון הרא"ש בחולין דמפרש דר' אבא אמר למבדק בכולהו דכ' שם הך דר' אבא ודאמרינן עלה ש"מ סימנים דאורייתא וכ' בתר הכי מאי סימנים אביי אמר עביא קלי'. ואמר ר"פ. רברבן אודני' וכו' משמע להדיא דאהנך סימנים דסמך עלייהו ר' אבא קאי ומפרש מאי נינהו וכהאי לישנא כ' ג"כ בהלכות קטנות של הרא"ש יע"ש. ואמנם בהא יש לעיין היכא דאי אפשר למבדק אלא בתרי מיני' כגון באילמת וגידמת או שנחתך הזנב או נחתכו אזני' אי סמכינן עלייהו או אפי' אחד מינייהו ומפשט לשון הגמ' דמשנינן הב"ע באילמת וגידמת משמע דוקא שהיא אילמת וגידמת הוא דליכא למבדק אבל כשהיא אילמת לחוד אכתי סמכינן אהנך דזנב ואזנים לחוד וכן איפכא כשהיא גידמת לחוד סמכינן אקול בלבד. ומ"מ אכתי לא קשה מזה אדברי הרמב"ם והטור מידי. דאינהו לא מיירי בכה"ג:

ואמנם לפ"ז הי' נראה להוכיח דבהנך סימנים שהן לאו דאורייתא. אין חילוק בין סי' א' לשני סימנים מדדייק מדר' אבא סימנים דאורייתא. וממאי דילמא הנך סימנים לאו דאורייתא הם. ור' אבא דסמך אכולהו דוקא סמך. דכיון דאיכא תרי או תלתא סימנים סמכינן שפיר אפי' בהנך סימני' דלאו דאורייתא הויין ואמנם קצת יש לדחות דאה"נ דאכולהו קאמר ש"מ דסימנים אלו היכא דאיכא כולהו דאורייתא הויין וסמכינן עלייהו. מיהו אפי' לפ"ז אכתי משמע דאין זו סברא פשוטה בעלמא דתרי סימנים שאינן דאורייתא יצטרפו למיהוי כסימן א' דאורייתא מדהוצרך למשמע מדר' אבא כהנך סימנים ומהנך סימנים וודאי לא שמעינן אכתי בעלמא ואין להאריך בזה. מיהו לפ"ז לדידן בהך דפרידות יש לומר דבעינן כולהו לעיכובא אפי' היכא דליכא לברורי משום דאיכא למימר דוקא היכא דאיכא כולהו הוא דהוי דאורייתא והכא גמירא לה. והש"ס דדחי לעיל הכא במאי עסקינן באילמת וגידמת. לרווחא דמילתא קאמר. אפי' תימא דאחד מינייהו נמי סמכינן איכא לאוקמי באילמת וגידמת ומ"מ לענין הלכה לדידן אכתי איכא למימר דבאילמת לחוד או גידמת לחוד תו לא סמכינן אאידך ובהך דינא איכא לאסתפוקי בפרידות. ואמנם אין כאן מקומו להאריך. ועכ"פ אין מכאן שום זכר ראיה כלל להך דינא דצירוף סימנים. ואדרבא טפי יש להביא ראיה איפכא. ואחרי אשר ביארנו וביררנו שכל ראיותיו אין בהם שום ממש ע"כ נראה לי דאין לסמוך כלל אצירוף סימנים שאינם מובהקים לגמרי באיסור דאורייתא וכפשט דברי תה"ד וכדמשמע מלשון הרמב"ם וכמ"ש עליו הטור כאשר מבואר בס"ד בדברי התשובה דענין עגונות:

והנה לכאורה יש להביא ראיה ממקום אחר דצירוף סימנים