קדושת יום טוב (ליפמן) יב

שייך תקנתא דרבנן גבי אבידה ולאו מהאי טעמא דקאמר רבא אלא מטעמא אחרינא ואהאי טעמא דרבא הוא דפריך משטרות ובהא וודאי הוי תיובתא ולמסקנא אי סימנים דרבנן ע"כ צ"ל טעמא אחרינא בתקנתא דרבנן גבי אבידה וכמ"ש הרא"ש. וזה ברור:

וכיון שכן אדרבא משם ראיה איפכא מדפריך בפשיטות אהך טעמא דרבא מהא דתכריך של שטרות ורבא דלא ידע טעמא אחרינא הוצרך מעיקרא לומר דע"כ סימנים דאורייתא ומאי קושיא מהך דתכריך הא איכא לשנויי בפשיטות שאני הכא דאיכא תרי סימנים דהיינו סי' מנין וסי' הכריכה ונימא דאה"נ דדוקא בכה"ג שהן כרוכים זה ע"ג זה או אגודה דרמו אהדדי ואיכא נמי סי' מנין דהיינו שלשה שטרות הוא דמהדרינן ואה"נ דבעינן דוקא שיאמר שני הסימנים ושני סימנים כהני הוי כסי' מובהק גמור דהוי דאורייתא כמו עדים אלא וודאי מדלא משני הכא ש"מ דלא מסתבר כלל הך סברא לצרף סימן לעשותן סי' מובהק גמור כעדים וכל היכא דכל חד לחודיה לא מהני תרי כי הדדי נמי לא מהני ומ"ש בתשו' הנ"ל דלמאי דס"ד אה"נ דהוי ס"ל כן והוי דייק לה ממתני' דאין מעידים וכו' אעפ"י שיש סימן בגופו ובכליו והוי ס"ל דלא חיישינן לשאלה אבל למאי דס"ל דחיישינן לשאלה אה"נ דאיכא לשנויי כן יע"ש באריכות. ומלבד מ"ש דע"כ אי אפשר לומר כן גם למסקנא וכדלעיל גם הוא מן התימא וכי לא ידע רבא הך סברא דחיישינן לשאלה כדי לשנויי מתני' דאין מעידים דלא נוכיח מהתם דתרי סימנים לא מצטרפי והוצרך משום זה לומר דסימנים דאורייתא וזה תימא נפלאה דבסוגיין שם לעיל אמרינן לה בפשיטות הך דחיישינן לשאלה ורבא לא ידע מהך סברא כלל לשנויי טעמיה דלא תקשי מתני' עלה והוא דבר תמוה ויותר נראה דלא מסתבר ליה האי סברא כלל לצרף שני סימנים למיהוי כסי' מובהק גמור אפילו בלא דיוקא דמתני' דאין מעידין וכיון שכן מלבד שאין ראיה מכאן לדינא דידיה משום דאין פירושו אמת וכמ"ש אדרבא יש מסוגיא זו ראיה להיפך וכמ"ש:

ואמנם יש לדחות קצת ראיה זו לפי סברת הרמ"ה שהביא הטור בחו"מ שם דסי' דכריכה או אגודה לאו כלום הוא משום דשמא הלוה נתנן למלוה כרוכין יחד או איפכא יע"ש מה"ט לא ניחא ליה לפרושי מתני' דכרוכין דמטעם שני סימנים מהדרינן. דהאי סי' דכריכה לא כלום הוי אפי' לענין איצטרופי ואיברא דלשון הש"ס לעיל דף כ' לא משמע כן דקאמרינן עלה דמתני' שמעת מיניה קשר סי' הא תנא ר"ח שלשה כרוכין זה בזה אלמא מדבעי למידק מהכא דקשר הוי סי' ש"מ דלא חיישינן להכי דהלוה נתן למלוה כן בהאי קשר או איפכא וכן למאי דמשני הא תנא ר"ח שלשה כרוכין הוי בעי למימר דעיקר הסי' הוי הכריכה ולא חיישינן להך מילתא כלל ולמסקנא דמנין הוי סי' לאו מה"ט הוא דמסיק כן אלא משום דקשיא ליה א"ה אפי' תרי נמי. ואמנם כבר האריך הש"ך שם בביאור הסוגיא זו לדעת הרמ"ה ולפ"ד שם אין כאן שני סימנים כלל יע"ש. ואיברא דדברי הש"ך עצמם אין להם ביאור במקומן ואין כאן מקומו להאריך כי כעת אין העסק להביא ראיות להיפך:

תו כתב שם ראיה אחרת מהא דאיתא בס' התרומות. והביאו הב"י בי"ד סי' ס"ג דאם נאבד בשוק בשר ורוב טבחים עו"ג ומצאו במקום שהניח אסור אלא בסי' או בט"ע אז שרי וקשיא לי אמאי שרינן ליה הכא בסי' הא קי"ל דסימנים דרבנן ובאיסור דאוריתא לא סמכינן אסימנים אלא וודאי משום דהכא כשמצאו במקומו הוי כאן מקום סי' דקיי"ל מקום הוי סי' בינוני וכיון דיש עוד סי' אחר הוי תרי סימנים בינונים דמצטרפים להיות כסימן מובהק דאורייתא. זהו תוכן ראיתו מזה יע"ש במה שהאריך עוד בענין זה:

והנה בפשיטות יש לדחות ראיה זו דמנ"ל דסי' דקאמר לאו סי' מובהק גמור קאמר דמהני אפי' בדאורייתא דומיא דט"ע ולפי הנראה דלא ניחא ליה בהכי משום דקשיא ליה דא"כ מאי איריא מצאו במקום שהניחו אפי' שלא במקומו נמי ואמנם במחילה מכבודו לא העתיק הלשון בשלימות כמו שהביאו הב"י וז"ל שם. וכתב עוד בס' התרומה אם הניחה בשוק בין עובדי כוכבים אפי' מצאה במקום שהניחה אסורה אם אין מכירה בסי' או בט"ע וכן אם שולח ביד עובד כוכבים הדין כן וכן רבבר"ה מחתך לה אתלת קרנתא ומשדר לה ביד כותי וכו' וע"ז כ' הרשב"א שם דמיירי ברוב טבחי כותי' יע"ש והשתא לפי לשון זה אין כאן זכר ראיה כלל דלא מיירי בסי' מובהק גמור ואדרבא א"א לומר כן כלל דמטעם שני סימני' קאמר חדא מדנקט אפי' מצאה במקום שהניחה משמע דה"ה דמצאה שלא במקום שהניחה נמי הדין כן אלא דרבותא קאמר דאפי' במקום שהניחה נמי אסור אם לא בסי' או בט"ע ותו דנקט. וכן אם שולח ביד כותי הדין כן וע"כ אסי' נמי קאי ולאו אט"ע לחוד מדכתב וכן רבבר"ה וכו' דמשום דסימנא הוי. והרי כששולח ביד כותי אין כאן עוד סי' אחר בהדי האי אלא וודאי בסי' גמור קאמר. וכן משמע מדסיים שם. וכן אמר רב חביתא בחותם א' אסור וצ"ל לדבריו. דהא דמחתך לה אתלת קרנתא הוי סי' גמור והוי דומיא דשני חותמות. וזה שלא כדברי התוס' בב"מ (דף כ"ג ע"ב) ד"ה אתלת קרנתא. דמשמע התם דהך דתלת קרנתא לא הוי אלא כחותם א' והקשו שם מהך דרב דבחותם א' אסור. ותירץ דרב מיירי בישראל חשוד. והכא בכותי דקיל טפי דמותר יע"ש. והתרומה שהביא כאן. וכן אמר רב חבית בחותם א' אסור משמע הגהה להדיא דמפרש להך דרב בשולח ביד *)וכן דעת הרא"ש בפ' אלו כותי ולדידיה צ"ל דהא דרבבר"ה הוי מציאות שם דהך דמחתך מחתך לה אתלת קרנתא*) ומשדר לה לה אתלת קרנתא הוי כחותם ביד כותי הוי כשני חותמות ואין כאן בתוך חותם. יע"ש:

מקום להאריך. ועכ"פ הדברים נראין להדיא בהיפוך דלאו בתרי סימנים קאמר. ותו דלא מסתבר כלל דליהוי כאן מקום סי' כיון דאיכא למיחש לאיחלופי. ואין להאריך בזה ועכ"פ אין מכאן ראיה כלל:

ועוד הביא שם ראיה שלישית. מהא דאיתא בפ' אותו וא"ב דף ע"ט והוא קיצר קצת בלשון הגמ'. ואמנם מפני שראיתי שדברי הגמ' מראין להיפוך ע"כ צריך להאריך ולבאר קצת בזה וז"ל הגמ' שם ואזדא שמואל לטעמיה דתנן ר"י אומר הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור מותרין זה בזה. אבל הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורים ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"י וכו'. איבעיא להו מיפשט לה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או דלמא ספוקי מספקא ליה למאי נ"מ למישרי פרי עם האם וכו' ת"ש ר' יהודה אומר פרידה שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור. אלא מינה. ואי אמרת מיפשט פשיטא ליה לירבע עלה מינה דאמה. דלא ידעינן מינה דאמה ניהו והא אלא מינה קתני הכי קאמר אין מרביעין עליה לא מין סוס ולא מין חמור לפי שאין יודעין במינה ולבדוק בסימני' דאמר אביי עביא קליה בר חמרא צניף קלי' בר סוסיא ואמר רב פפא רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא. זוטרן