קדושת יום טוב (ליפמן) קכ

בני העיר וכמ"ש וא"כ אמאי לענין מכירה לא מיקרי נמי בעלים והיאך יכולים בני העיר למוכרה ואמאי ל"ד לשל כרכים והיה נראה לומר דהרמב"ם מפרש להך דמגילה כמו היש מפרשים שהביא הר"ן שם וכן בתוס' בפי' השני דהא דכרכים לא מזדבני היינו משום דכיון דמעלמא אתו להו מסתמא נתנו גם הם מעיקרא לצורך בנינו ושלהם אין רשות לז"ט העיר למכור דהם אינם משועבדים להם יע"ש ולפ"ז אתי שפיר דבשל כפרים אף על גב דדיירי ביה אורחים מ"מ כיון דלא אתו מעלמא לצלויי שם ולא שכיחי שיצטרכו לדור שם ודאי לא סייעו מעיקרא מידי לצורך הבנין משל הנך דאינן בני עירם ומשל בני העיר בנאוה מעיקרא ומשו"ה יכולים למכור וגם לפי' אחר יש לחלק דבשל כרכים דאתו מעלמא לצלויי שם ומעיקרא גם לצורכם הוקדשה ויש להם חלק בקדושתה ואינם יכולים להפקיע הקדושה של הנך משא"כ הכא דהנך דאתו מעלמא אין להם חלק בקדושתה ואדרבא מחמת חלקם הופקעה קדושתה במקצת דמה"ט מחייבינן לה במזוזה שאינו קדש גמור משום דירת אורחים ולא שייך לומר כאן דמעיקרא הוקדשה לצורכם דאדרבא איפכא צריך לומר דמעיקרא לא נתקדשה לגמרי בשביל צורכם ואין להאריך בזה. ונחזור לעניננו דלשיטת הרמב"ם ע"כ צ"ל דהא דקאמר אלא מחוורתא וכו' אשינויא דהא דאית ביה בית דירה קאי ודכפרים דא"מ בנגעים אע"ג דדיירי ביה אורחים היינו משום דנהי דלענין קדש דירת האורחים גרמה דיטמא דבזה הופקעה קדושתה מ"מ מטעם אחר גרמה שלא יטמא משום דהוי השתא אין בעליה ניכרים אמנם אכתי לא מתיישב לדעת הרמב"ם מנ"ל להש"ס דרבנן ס"ל דבית דירה גרם למהוי איהו דדיירי ביה בעליו דהא דלענין מזוזה מחויבים היינו משום דהתם בקדש ולא קדש לחוד הוא דתליא וכמו שהקשיתי לעיל בס"ד וע"כ צ"ל דמסברא בעלמא ניחא להו להש"ס לחלק בהכי ולאו משום דמצינו רבנן גופייהו דמחלקי בהכי וכל זה הוצרכנו לדחוק בסוגיא ליישב דעת הרמב"ם דלענין נגעים נמי ס"ל דאי אית ביה בית דירה מטמא וחילוק דכפרי' לא הזכיר לענין נגעי' וס"ל נמי דבית השותפים מטמא בנגעים ומה"ט ס"ל דאפילו הדרים בה הם רבים נמי מטמא בנגעים ולפ"ז היה בדין דשל כפרים יטמא בנגעים דהא דיירי ביה נמי וכמו שפסק לענין מזוזה דשל כפרים סתם חייבת במזוזה וה"ט משום דסתמא דיירי בי' אורחים ומדבריו לענין נגעים משמע דלא מחלק בין כפרים לכרכים והסוגיא מוכחת להדיא כן דהא הדר ביה משינויא דכפרים מחמת קושיא דברייתא דלאחוזה דמוכיח מינה דשל כפרים נמי אינו מטמא בנגעים וע"כ צריך לדחוק בפי' הסוגיא לדעתו כמ"ש ואמנם לדעת הרי"ף א"צ לדחוק בכל זה דא"ש בפשיטות דלמסקנא לא דמי נגעים למזוזה דבמזוזה עיקר טעמא משום קדש ולאו קדש ומשו"ה היכא דאיכא בית דירה או של כפרים סתמא דדיירי ביה אורחים חייב במזוזה אבל לענין נגעים דבעינן נמי שיהא לבית בעלים מיוחדים לעולם אין ביהכ"נ מטמא לרבנן בין דכרכים בין דכפרים ואפילו בית דירה לא מהני מידי ואפשר דאפילו בית השותפים לרבנן נמי ל"מ בנגעים וכמ"ש התוס' ישנים לחד פירושא ודאמרינן מחוורתא כדשנינן מעיקרא היינו הא ר"מ הא רבנן ומתיישבת הסוגיא בפשיטות וכמש"ל בס"ד:

והיוצא לנו מכל זה לענין דין ביהמ"ד אי חייב במזוזה דלשיטת הרמב"ם דהך מחוורתא כדשנינן מעיקרא היינו שינויא דאית ביה בית דירה ובנגעים נמי מהני בית דירה שיטמא כמו דמהני לענין מזוזה א"כ ע"כ צ"ל דסתם ביהמ"ד לא מקרי בית דירה ואע"ג דרבנן דגרסי שם אכלו בי' ושתו בי' וכדאמרינן במגילה דף כ"ח ע"ב חכמי' ותלמידיה' מותרים יע"ש אפ"ה לא מקרי דירה דהא לענין נגעים קתני בתי כנסיות ובתי מדרשו' אינן מטמאין בנגעים ואי סתם ביהמ"ד מקרי בית דירה היה מטמא בנגעים לשיטת הרמב"ם דומיא דביהכ"נ שיש בו בית דירה אלא ודאי דהא לא מקרי דירה ונראה לי דזה ניחא לשיטת הרמב"ם דס"ל דהא דאמרינן במגילה דחכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בביהמ"ד היינו דוקא מדוחק אבל שלא מדוחק לא והביאו ב"י א"ח סי' קנ"א וכיון דמלתא דלא שכיחא היא לא מקרי דירה וה"ה לענין מזוזה סתמא אינה חייבת במזוזה משום דלאו בית דירה הויא דלשיטתו גם למסקנא אין חילוק בין מזוזה לנגעים לענין זה וכמ"ש אבל לדעת הרי"ף לפי מ"ש דלמסקנא מזוזה לא דמי כלל לנגעים דלענין נגעים לא מהני בית דירה מידי דבעינן בעלים מיוחדים משא"כ לענין מזוזה י"ל בפשיטות דאע"ג דלענין נגעים קתני דביהמ"ד אינו מטמא בנגעים היינו משום דלענין נגעים לא מהני דירה ולא מידי ובעלים מיוחדים בעינן וביהמ"ד נמי אע"ג דמקרי בית דירה אפ"ה אינו מטמא בנגעים דאין בעליו מיוחדים אבל לענין מזוזה יש לומר בפשיטות דחייב במזוזה משום דהוי בית דירה לרבנן דגרסי שם דאכלו ביה ושתו ביה וגנו ביה ומפשט לשון הרי"ף במגילה משמע דבביהמ"ד מותרים חכמים ותלמידיהם לאכול ולשתות אפילו שלא מדוחק וכן כתב שם הר"ן להדיא לחלק בין ביהכ"נ לביהמ"ד דבביהמ"ד אפילו שלא מדוחק שרי יע"ש ולענין מזוזה בבית דירה תליא ובזה הוי ניחא לי דהרמב"ם לענין מזוזה השוה דין ביהכ"נ לדין ביהמ"ד והזכיר שניהם להדיא וכתב דסתמא אינן חייבין במזוזה והרי"ף לא הזכיר דין ביהמ"ד כלל ולא כתב אלא דין ביהכ"נ ומחלק בין אית בי' בית דירה ללית בי' והיינו משום דלשיטתי' י"ל דביהמ"ד סתמא נמי חייב במזוזה דסתמא בית דירה הויא כדכתיבנא והא דא"מ בנגעים משום דבנגעים לא מהני בית דירה דומיא דביהכ"נ של כפרים דסתמא חייב במזוזה משום דירת אורחים ולענין נגעים לא מטמא כמסקנא דיומא כן היה נראה לומר אבל לפי מ"ש הנמוקי יוסף על דברי הרי"ף, במ"ש אי נמי דכפרים דדיירי ביה אורחים דאין מקדשין אותו הקדש גמור כדי שיהו מותרין לשכב ולאכול שם האורחים וכו' יע"ש א"כ נראה דדוקא היכא דמשום הדירה פקע קדושתה ואינה קודש גמור הוא דחייבת במזוזה וא"כ סתם ביהמ"ד אע"ג דאכלי ביה רבנן לא בשביל זה פקע קדושתיה דהא קדושת ביהמ"ד חמורה מקדושת ביהכ"נ וכדקיי"ל במגילה דף כ"ז דביהכ"נ מותר לעשותה ביהמ"ד אבל איפכא לא ובסתם ביהכ"נ וסתם ביהמ"ד מיירי ואע"ג דסתם ביהכ"נ אין בו דירה וסתם ביהמ"ד יש בו דירה זו דחכמים ותלמידים אלמא דדירה זו דחכמים ותלמידים לא מגרע כלום מקדושתה וחמירא נמי מקדושת ביהכ"נ סתם וא"כ לענין מזוזה נמי דבקדש תליא ביהמ"ד אינו חייב במזוזה ואע"ג דאכלי ביה רבנן דבזה לא מגרע קדושתיה ועדיפא נמי מקדושת ביהכ"נ סתם וכיון דסתם ביהכ"נ פטורה מחמת קדושתה כ"ש סתם ביהמ"ד ולא דמי לביהכ"נ של כפרים דהתם דירת האורחים מגרעין קדושתה דמשום דירתם ע"כ מתחלה לא הוקדש הקדש גמור וכן משמע בסוגיא דיומא דדירת אורחים מגרעין בקדושתיה טפי מדמגרעין חכמים ותלמידים בבהמ"ד דהא למאי דס"ד מעיקרא דלענין נגעים נמי עיקר מלתא בקודש ולאו קודש הוא דתליא הוי משני הא בכרכים הא בכפרים דשל כפרים אינו מטמא משום דדירת אורחים מגרע