קדושת יום טוב (ליפמן) קיז

נגעים גופא מ"מ כיון דהך ברייתא דמזוזה פליג אהך דלאחוזה והך דקתני ביהכ"נ מטמאה בנגעים כהך ברייתא דמזוזה ס"ל דקתני בה נמי דביהכ"נ חייב במזוזה והשתא ס"ל דמזוזה וטומאת נגעים שוין וע"כ הך ברייתא דטומאת נגעים כהך דמזוזה ס"ל וע"כ פליגא נמי אהך דלאחוזה א"כ מאי פריך מינה אהך ברייתא כלל ולמה ליה למיהדר מהאי שינויא דהא בכפרים וכו' ונראה ליישב דהכי פריך ודכפרים מי מטמא בנגעים משום דקמשני דהא והא רבנן והא דכפרים וכו' ומשמע דבעי למימר דבכפרים ליכא פלוגתא כלל ולכ"ע מטמא בנגעים וע"ז פריך והתניא לאחוזה דע"כ הך ברייתא ס"ל דשל כפרים נמי אינו מטמא בנגעים וכמאן תוקמא להך ברייתא ועוד משמע ליה דהך ברייתא דלעיל דקתני יכול יהו בתי כנסיות וכו' נמי כי הך ברייתא ס"ל דדריש נמי כה"ג מי שביתו מיוחד לו יצאו אלו וכו' אלמא דבשל כפרים נמי מיירי ואפ"ה קתני דאינה מטמאה בנגעים ולפ"ז צריך לפרש הא דקאמר אלא כדשנינן מעיקרא היינו שינויא קמייתא הא ר"מ הא רבנן וברייתא דקתני ביהכ"נ מטמא בנגעים ר"מ היא דאין לפרש כפירש"י הא דאית בה בית דירה ותרוייהו כרבנן דהך ברייתא דקתני ביהכ"נ מטמא בנגעים ע"כ לא מתוקמא כרבנן דהא קתני בה ביהשו"ת דמטמא בנגעים ולרבנן ע"כ אינו מטמא בנגעים למאי דמוכח השתא מברייתא דלאחוזה וגם הך ברייתא דיכול יהו בתי כנסיות נמי כוותה ס"ל והא לא ניחא ליה דאיכא תנא שלישי אמנם לפ"ז אין לשונם מיושב דבפשיטות הו"ל למימר דהך ברייתא דלעיל דמחייב בית השותפים במזוזה ר"מ היא דהכי בעינן למימר למסקנא דמשני אלא מחוורתא וכו' דהך ברייתא דמחייב במזוזה ע"כ ר"מ היא דלרבנן כל ביהכ"נ אינה חייבת במזוזה ואפילו דכפרים וכן בית השותפים ואין להאריך בזה ותי' הא"נ שכתבו דלא נתברר חלקם מעולם נראה לפרש דהכי פירושו דכל זמן שלא ניכר חלקו של כל א' מהגברים שבבית אב זה עדיין לא נתברר חלקו של כל א' כמה יש לו חלק באותו בית. אמנם זה אינו דמ"ט לא נתברר הדבר הא בפשיטות יכול להתברר כגון אם יש באותו בית אב עשרה שנוטלים חלק בארץ הרי יש לכל א' חלק עשירית בבית זה ואם נאמר דכוונתם משום דכל זמן שלא חלקום לגברים אין לשום א' זכות ידוע בבית זה דדילמא לא יפול לו בית זה בחלקו דא"כ לא הוי פריך מהכא אביה"כ של כפרים מידי דהתם נמי ודאי יש לכל א' זכות בו וגם אין לפרש משום דכל זמן שלא חלקום לגברים לא מקרי אחוזה כיון דעדיין לא נתחלקו לגמרי ולא אחזו בה כהוגן דלפי"ז ה"נ לא הוי פריך מידי ועוד דא"כ ל"ל למידרש מקרא דובא אשר לו הבית תיפוק ליה מלאחוזה גופא ואפ"ל דכוונתם דל"ד לביהשו"ת דהתם היה חלקו של כל א' מבורר דהיינו בתחלת השותפות או בתחלת הבנין שבנאוהו בשותפות היה הדבר מבורר חלקו של כל א' שהוא שלו דהיינו קודם שנשתתפו הי' שלו לגמרי מה שנתן לחלקו לצורך הבנין ומקרי הוא שפיר בעלים משא"כ הכא דמעולם לא נתברר חלקו של כל אחד דהשתא הוא דזכו כולם ביחד ולא נקרא שם בעלים מיוחדים על שום חלק של כל א' ואחד מעולם בפ"ע ולפי"ז אם נפל לאחין בית בירושה ועדיין לא חלקו אותה והם שותפין בו אינה מטמאה בנגעים מה"ט גופא דמעולם לא נתברר חלקו של כל א' בפ"ע דהשתא הוא דזכו בה כולם ביחד וביהכ"נ של כפרים נמי משמע ליה דאפילו בכה"ג מיירי שמעולם לא נתברר חלקו של כל אחד בפ"ע כגון שלא בנאוה אותם בני העיר דדיירי בה השתא ואבותיהם בנאוה משלהם דחלקם של אלו הדרים בה נמי לא נתברר מעולם דהם זכו בה כולם .מאבותיהם כן נראה ליישב דבריהם ואין להאריך כאן:

ונחזור לעניננו לדברי הרי"ף הנה הנמוקי יוסף פי' על דברי הרי"ף שכתבו א"נ דכפרים דדיירי ביה אורחים ואין מקדשין אותו הקדש גמור וכו' אבל דכרכים לא דהקדש גמור הוא משמע דבעי למימר דהיינו טעמא דביהכ"נ פטורה ממזוזה מפני שהוא קדש ולא קרינן בי' ביתך דהרי הוא של גבוה והכי משמע מלשון הרמב"ם שהביא ב"י סי' רע"ו שכתב בתי כנסיות ובתי מדרשות שאין דרין בהם פטורים ממזוזה לפי שהם קדש עכ"ל. ולפ"ז צריך לפרש הא דמדמינן בגמרא נגעים למזוזה היינו משום דבנגעים נמי דכתיב ובא אשר לו הבית איכא למעוטי של קדש דאינו שלו אלא של גבוה והיינו דמשני הא ר"מ הא רבנן דר"מ מחייב ביהכ"נ במזוזה וע"כ לא דריש ביתך למעוטי של קדש וה"נ לענין נגעים לא דריש למעוטי של קדש ואב"א הא והא רבנן הא דאית ביה בית דירה דאינו קדש גמור דאין מקדשין אותו מעיקרא הקדש גמור דהרי עשוי' נמי לבית דירה ואב"א הא דכפרים וכו' דה"נ משום דדיירי ביה אורחים אינו של קדש גמור וכדפירש הנ"י. ולפי זה צריך לפרש הא דפריך ודכפרים מי מטמא בנגעים והתניא לאחוזה וכו' דהכי פריך נהי דמטעם קדש לא ממעטינן ליה דלאו קדש הוי מ"מ נמעטיה מטומאת נגעים מטעמי אחריני משום דאין לו בעלים מיוחדים דהרי יש לכל בני העיר חלק בו וכה"ג ממעטינן בהך ברייתא חלקו לבתי אבות ואין כל א' מכיר את שלו מקרא דובא אשר לו הבית. והשתא לפ"ז א"ש דאע"ג דהך דמשני הא דכפרים וכו' אידחי לה במסקנא היינו דוקא לענין טומאת נגעים דבעינן נמי מיוחד לו דכתיב ובא אשר לו הבית ודכפרים נמי אינו מיוחד לו אבל לענין מזוזה דלא בעינן מיוחד לו אלא משום טעמא דקדש הוא דממעטינן בביה"כ ודכפרי' ודאי לאו קדש גמור הוי והא סברא לא אידחי למסקנא כלל אלא דלפ"ז צ"ע הא דקאמר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא אהייא קאי אי אשינויא דאית בה בית דירה הא לפי פי' הרי"ף והרמב"ם חילוק דבית דירה הוא לענין קדש בלבד דהיכא דאית ביה דירה חייב במזוזה משום דאינו קדש גמור וזה ניחא במזוזה דלא בעינן בעלים מיוחדים דוקא דאפי' של שותפין חייב וכן למאי דס"ד בנגעים נמי דעיקר טעמא משום קדש הוי אבל למסקנא דהשתא דאע"ג דאינו קדש גמור כיון דאין בעליו מיוחדים אינו מטמא בנגעים מה מהני בית דירה לענין זה ואין לומר לשיטתם דהיכא דאיכא בית דירה לחזן מקרי נמי בעלים מיוחדין וכמו לשיטת רש"י דזה אינו דמנ"ל להש"ס דרבנן אית להו הא סברא דהא דמחייבי רבנן במזוזה היכא דאיכא בית דירה היינו משום דבמזוזה בקדש ולאו קדש לחוד הוא דתליא ולא בעינן בהו בעלים מיוחדין וכמ"ש דלשיטתם צ"ל כן ולזה מהני בית דירה דהשתא לאו קדש גמור הוי אבל לענין טומאת נגעים דבעינן נמי למסקנא שיהא לבעלים בעלים מיוחדים מנ"ל דלרבנן מהני בית דירה לחזן לענין זה ומסברא נמי לית לן למימר כן כיון דקיי"ל דשכירות לא קניא כדאיתא בספ"ק דע"א והך דדירת חזן ודאי דלא עדיף משכירות דאין לו בגוף הבית כלום ואע"ג דלענין מזוזה מחייבינן בשכירות היינו טעמא משום דמזוזה חובת הדר היא ועיין בזה לקמן בתו' דף מ"ד ע"א ד"ה טלית שאולה וכו' ובתוס' בע"א שם אבל לענין נגעים ודאי נראה כיון דקיי"ל שכירות לא קניא לא קרינן ביה ובא אשר לו הבית ותו דאי לענין טומאת נגעים נמי מהני בית דירה לענין דליהוי בעלים מיוחדי' זה הדר ביה א"כ לא הוי פריך מידי אהך דכפרי' מי מטמא בנגעים מהך דלאחוזה דהכא שאני דהא דיירי ביה אורחים ודוחק הוא לחלק בין דירת אורחים לדירת