כתוב שם פסחים ג.

א] ואי אכיל ליה מיכל משש וכו'. א"א אין לדבריו ממש שקורא לאכילה השבתה אפילו דרך שריפתו אינו רשאי ליהנות ממנו כ"ש אכילה. והאמת כי רבי שמעון מודה שהוא אסור באכילה משש שעות ולמעלה איסור תורה מקרא אך ביום הראשון וכו' או מלא תשחט על חמץ וכו' אבל איסור הנאה אין לו דלא כתיב ביה לא תאכל ולא יאכל כמו שדרש רבי יהודה מ"מ איסור בל יראה ובל ימצא יש בו מכח העשה שנאמר בו תשביתו הלכך אינו רשאי לשהותו אלא ימכרנו או יבערנו זהו דעת רבי שמעון דבר תורה ואם קבעו הלכה כמותו בלאחר זמנו במה שהוזכר במשנתנו לא נקבע הלכה כמותו בלפני זמנו שלא נזכר במשנתנו אבל כולן שוים בשורפים בתחלת שש או במפרר וזורה לרוח שהוא אבוד ואפילו נאמר שהוא אסור מדרבנן הלא לנו ללמוד שש שעות האחרונות משעה ששית לרבי יהודה שהיא מדרבנן וכמו שאין חוששין לקדושיו בששית לרבי יהודה כך אין חוששים לקדושיו בשש האחרונות וכל דכן הוא שהן אסורות באכילה מן התורה בששית אפילו לרבי יהודה וליכא לדחויי לדרב גידל דהא סוגיין כוותיה בענין הבודק צריך שיבטל וכדאוקימנא מתניתא בפרק כל שעה כוותיה דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו ואמרינן עלה פשיטא ומתרצינן לה כרב גידל. ירושלמי רבי מאיר אומר משש שעות ולמעלה מדבריהם רבי יהודה אומר משש ולמעלה דבר תורה מ"ט דרבי מאיר אך ביום הראשון זה ט"ו יכול משתחשך ת"ל אך תן לו שעה לפני שקיעת החמה רבי יהודה דריש אך ביום הראשון זה י"ד יכול כל היום ת"ל אך חלקהו כו' הא רבי מאיר אמר משש שעות ולמעלה מדבריהם שביעית משום גדר ששית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא שהששית מתחלפת בשביעית הא רבי יהודה אמר משש שעות ולמעלה דבר תורה ששית משום גדר חמישית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא שהחמישית מתחלפת בז' מחלפא שטתיה דר' יהודה אלא שהעדות מסורה לזריזים ואמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לרבי מאיר אין חוששין לקדושיו הנה דברי רבי מאיר כדברי רבי שמעון ואפילו הכי אין חוששין לקדושיו:

ב] ואם תאמר אם כן. א"א הוה ליה למדרש מרגניתא ודרש חספא דהיה ליה לגמרא למדרש ק"ו אחרינא לאלומי למלתיה דאוכל לא יטמא את הכלי. ונימא הכי מה כלי שמטמא איכל אינו מטמא כלי אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא כלי והשתא לא הוה ליה למימר וכ"ת אוכל חמור דמטמא משקה דהא כלי נמי מטמא משקין ואפילו הכי אינו מטמא כלי וכ"ש אוכל שלא יטמא כלי אלא התירוץ לזה ולזה כל אב שדורשין ממנו ק"ו צריך שיהא קל מצד אחד וחומר מצד אחר ואז דורשין ממנו ק"ו למי שהוא קל ממנו להקל או למי שהוא חמור ממנו להחמיר אבל אלו הקלין וחמורין שאנו מקשים בכאן אין כאן קל מצד אחד לפי שהכלי כשאינו מטמא כלי אינו משום קולא של כלי אלא משום דאין טומאה עושה כיוצא בה וחומר המקבל הוא שאינו מיטמא מכיוצא בו. וכן אתה אומר מק"ו שכתב זה שהוא טעם אחד לזה ולזה הלכך לא דרשינן להו. וא"ת הרי אותו ק"ו שדרשו למעלה לענין משקין שלא יטמאו את הכלי הלא מכח זה דרשוהו שהכלי אע"פ שמטמא משקה אינו מטמא כלי וכ"ש משקה כו' התם אורחיה אחרינא הוא דה"ק אם האב אינו מטמא כלי הבן איך יטמא אותו וטעמא רבה הוא דאע"ג דליכא צד קולא מהך גיסא דלא צריכינן לקולא וחומרא אלא הכי אמרינן אם האב אינו מטמא אותו הבן איך יטמא אותו וכי יפה כח הבן מכח האב זהו הדרך הישר ויש עוד קושיא אחרת שצריכה לפנים: