קרני רא"ם צא

דלאמת נשבע אפילו על ידי הדחק הכי אמרינן דחלילה לומר על סתם אדם שנשבע לשקר ולאחזוקיה ברשעי אלא אדרבא אמרינן לעולם אדם מדקדק בשבועתו ועיין בחומ"ש סימן פ"א סכ"ה ובס' קס"ג ג"ך ובש"ך שם דמדבריו יתברר לך דאפילו במקום דאיכא למיחש דילמא טעה משום חומר השבועה לא אמרינן טעה אלא אמרינן ודאי דקדק כהוגן וא"ך גם כאן הכי אמרינן ולא אמרינן לשקר נשבע עפ"י האומדנות: ועיין בטוש"ע סי' צ"ב ס"ד שפסק התובע לחבירו מה שהלוהו וכפר אעפ"י שמביא עדים להכחישו אפילו הכי לא נפסל כל זמן שלא נשבע ע"ך ובסמ"ע ובפריש"ה יהיב טעמא משום דאחזוקי אינשי ברשעי בחשודין לא מחזקינן כל זמן שנוכל לתרץ עניניהם והוסיף עוד בפרישה להגדיל אמריו וכתב וז"ל דכל זמן שמצאנו לו התנצלות לא מפקינן ליה מחזקת כשרות והכא נמי אע"ג דאיכא עדים דבשטר שתבעו ההלואה היתה עדיין בידו דומיא דפקדון מ"מ כיון דלהוציא הלוהו לו מתחילה י"ל דהוא עדיין צריך למעות ולאו דעתיה למגזליה אלא לאשתמוטי עביד עכל"ה הרי לך מפורש אפילו יש עדים בדבר שהוא כחשן והמעות בידו דאין לומר אשתמוטי ואומדנות המוכחות דלמגזליה מכוין עם כל זה משום דלא דלאחזוקי ליה ברשעי שהוא כפרן עושים התנצלות בדרך דדחיק ואתי מרחק ולומר דעדיין הוא צריך לאותה הלואה וכו' מכ"ש נדו"ד דהוסיף עוד לישבע על טענותיו ועל אמריו היאך נחזקינהו שנשבע לשקר על פי האומדנות ובודאי שערי תשובה לא ננעלו אפילו בדרך רחוקה ותו לא מדי: שוב אחרי זאת ראיתי להרב דעת קדושים אות אומדנא שכתב ז"ל משום אומדנא לא פסילנא לגברא רבא וכן הסכימו הפוסקים ז"ל ותו דאחזוקי אינשי ברשעי לא מחזקינן ע"ך הרדב"ז כת"י סי' תקי"ח עכ"ל הרי לך דאין לפסול ע"פ האומדנא וכללא כייל בין אומדנא מועטת או מרובה לעולם אין לפסול ע"פ האומדנא הן אמת דבתחילת דברי הרב כתב לא פסילנא לגברא וכו' וא"ך לכאורה נראה דדוקא למי שהוא גברא רבא אבל לאדם לעלמא לא הכי מסוף דבריו דסיים וכתב ותו דאחזוקי אינשי ברשעי לא מחזקינן וכו' ממשמעות דבריו נראה דחזר לומר דלאו דוקא בגברא רבא אלא אין לנו לפסול שום אדם משום אחזוקי ברשעי לא מחזקינן ופשוט: עוד ראיתי להכנה"ג סל"ד הגהו"ט אות ס"ג שכתב ז"ל כל שיש הוכחה לדבר אדם משים עצמו רשע הר"ם מלמד בח"ג ס' ס"ד עכ"ל הרי לך הוכחה דלא מהני הוכחה ואומדנא אלא במקום שמשים עצמו רשע אזי ההוכחה תוכיח כדבריו להיות רשע אבל הוכחה לחוד במקום שאין משים עצמו רשע אינה מעלה ואינה מורדת: כלל העולה אפילו אי הוה מן הדין להוציא ממנו ממון ע"פ האומדנות הואל ונשבע אין להוציא ואל תשיבני על זה מפסק הש"ע בס' ס"ה סי"ז דשם פסק דמחויבים הב"ד לכתוב מעב"ד ולקיים השטר כבתחילה ולכופו לפרוע ע"ך ופשט הדבר דמוכרחים לומר שם דהואל וחשבינן השטר קיים ודאי אפילו נשבע עכ"ז אמרינן ליה זיל שלים וא"ך הרי במקום דיש אומדנא ומוציאין ממנו נראה דלא מהני אפילו במקום שעבר ונשבע לזה יש להשיב דאין הנדון של שם דומה לנדו"ד ולא קרב זה אל זה כלל דהתם הטעם דמוצאין ממנו הוא משום דחשבינן כאלו השטר עדיין קיים וא"ך מאי אהני שבועתו וכי מי שיש לו שט"ח על חבירו וקם הנתבע ונשבע שהוא פרוע האם נאמר שחייב המלוה לקרוע את שטרו אלא יש לומר דהגם ששבועתו אמת עכ"ז אינו נאמן נגד השטר ויש לנו לומר לאמת נשבע ועכ"ז חייב לשלם אבל בנדו"ד לצד שישבע הלוה שהפסד הדין הוא שינכה חלק המלוה המגיעו בהפסד וא"ך אם באנו לומר שאחר שבועתו עכ"ז ע"פ האומדנות חייב לשלם א"ך מכח מאי. אתה בא לחייבו מוכרח אתה לומר שלשקר נשבע דאם שבועתו אמת היה פטור אלא ודאי צריך להחזיקו דלשקר נשבע וזה לא יתכן לפוסלו מכח אומדנא כדאמרן: כלל העולה דלגבי דינא דאומדנא ידינו מסולקות מזה אך במה שפסק הרב הפוסק לחייב המתעסק להפסד מכיסו כל פסידא דמטייא ליה מכח מה ששינה לאצו"ר אצ"ר של תבואה וקטנית שהחליף את הזמנים לקנות בזמן המכר ולמכור בזמן האצי"ר בשנת תרנ"ד ותרנ"ז אמת אמת תפסיה להרב הפוסק כוותיה ומטעמיה דלשינוי גמור יחשב כי מעולם לא נהיה כדבר הזה ואין לך שינוי גדול מזה והדרן לדינא דהרמב"ם דפסק הש"ע בסקע"ו ס"י וכמ"ש הרב הפוסק והן אמת דפסק זה של הרמב"ם יש מרבותינו שכתבו שהוא חולק עם פסק הרא"ש שפסק ג"ך שם בסקע"ו סט"ל משום דמצינו להרא"ש ז"ל שם יהיב טעמא משום דדבר שנראה לשותף שהוא לתועלת השותף לא הוי שינוי ומשום זה הוכרחו לומר דפלגאי נינהו פסקו דהרמב"ם עם פסקו דהרא"ש יעו"ע אך לדעת מר"ן דמזכי שטרא לבי תרי דבסעיף י"ד פסק לדברי הרמב"ם ובס' ט"ל לדברי הרא"ש מה נענה הרי מצינו להכנה"ג אות כ"ט שמביא סברות רבותינו המיישבים דעת הרמב"ם ודעת הרא"ש דעל דעת אחת יסמכו יע"ש והואל וכבר ראינו להרב הפוסק מהרש"א נר"ו העתיק לעיל כל דברי המיישבים כאשר המה בספר כנה"ג אות כ"ט על כן אין צריך לכפול הדברים והאמת הוא כמ"ש הרב הנז' נר"ו דלכל אותם התרוצים לא יוצדק כלל לומר שיהיה פטור בשינוי זה וזה דבר ברור: ובפרט דעדיפא מזה הוא דרואים אנחנו מדברי כנה"ג הנז' שמביא הדעות שמשוים דעת דהרמב"ם לדעת הרא"ש לא הוקשה להם אלא מה שפסק הרמב"ם דלא ישתתף עם אחרים עם מה שפסק הרא"ש אם לקח שמעון מאחר להכניס בשותפ' וכו' דמחזי כסתראי והכוונה היא דהרמב"ם חשיב למן דאזיל ומשתתף עם אחרים הוי שינוי והרא"ש חשיב ליה דלא הוי שינוי ועל זה צדקו כל אותם התירוצים דהרמב"ם מיירי דלא הניח השותף שם המעות וכו' גם התירוץ הב' והשלישי והרביעי יעו"ע אבל לא עלה על דעתם לומר דגם מה שכתב הרמב"ם המשתתף עם חבירו לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה הוא הפך דברי הרא"ש שכתב בטעמו דיש לו כח לעשות כל מה שנראה לו תועלת השותפות דמזה לא הזכירו כלל לומר דהרא"ש הוא הפך הרמב"ם גם בזה דהואל ולהרא"ש ס"ל