קרני רא"ם צ

סימן ל"א תשובה לעי"ת פאס יע"א השקפנו לטובה על האי פ..קא ... הבנוי על דינא דאומדנא והן אמת דבנדו"ז שרבו כמו רבו אומדנות המוכחות כמו שפרות ורבות סדורות ובאות מיד הרב הפוסק היושב בסד"ר עליון למעלה ראש הכל בכתב יושר עליו השכל ומן הראוי לומר כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא כי לא מלבד שרבו סברות הפוסקים דבמקום אומדנות מרובות דנין אפילו להוציא יעו"ע הלא המה בספרתם ולא ע"ט האסף ודי והותר בדברי מר"ן מלכא דהגם דבסי' ט"ו ס"ד כתב דהאידנא משרבו וכו' הרי הוא עצמו בס' ס"ה סי"ז חור ופסק דבמקום שיש כמה אומדנות וכו' דנין ומוציאן יעו"ע ועל מי יש לנו להשען יותר משלחן גבוהו: ועיין להרה"ג חד מקמאי הוא מהר"י ן' סאמון זלה"ה בספרו עדו"ת ביהוס"ף בסנ"ט שהאריך הרחיב כמדתו לכל רוח בחכמה ובדעת שלא לדון כלל ע"פ האומדנא כמ"ש מר"ן בסט"ו ובסוף דבריו העלה וז"ל מסקנא דמילתא היא דלדעת מר"ן בסט"ו ולדעת הסמ"ע נמי ובאה"ג שם בשם מהרי"ק והרשב"א אין דנין בזמן הזה ע"פ האומדנא אפי' היא אומדנא דמוכח ואפי' בנתבע רמאי והדיין מומחה ויחיד בדורו מיהו היכא שיש אומדנות מריבית והוכחות גדולות דמוכחי טובא אפילו בזמן הזה סומכין עליהם וכגון דא פסק מר"ן ז"ל שם בס' ס"ה סי"ז דאפילו בזמן הזה גומרין הדין ע"פ זה עכל"ה בקצר אמיץ הרי לך דדברי הש"ע דסי' ס"ה ממנו לא נזוז וא"ך מן הראוי לומר בנדו"ד שהרב הפוסק הרבה לעש"ר אומדנות שכל הכתוב לחיים בסדר טענותיו הבל המה, ואין בם מועיל אליו שומעין: אך קושטא קאי דראוי לנו אנן להרחיק מדין אומדנא זו הרחק כמטחוי קשת מתרי טעמי חדא כי אין הדבר מסור כי אם לרבנן מארי אתרא דידעי בטיב האיש ומשאו ומתנו בשמו ובמעשיו ויודעי בינה לעתים ולרגעים יבחנינו מה הנער ומעשהו ולהם הדבר מסור בעיניהם הפקוחות לידע אומדנות המרובות ומוכחות לדון משפט זה לאשורו ואנחנו לא נדע מזה ואין אומרים למי שלא ראה וכו': שנייה לזה הוא הגם שבכאן רבו האומדנות הואיל וכבר עבר ונשבע לאמת דבריו וטענותיו א"ך אם באנו לדון ע"פ אומדנא זו ששקר ענה בטענותיו א"ך מוכרחים לומר דלשקר היתה שבועתו וא"ך יש לדונו שהוא פסול לעדות ולשבועה כמ"ש בס' ל"ד ובס' צ"ב יע"ש ובאמת הדבר קשה שעפ"י האומדנא יהיה נפסל שהרי קי"ל דאין אדם נפסל עד שיבואו עליו עדים שעבר עבירה כמ"ש בש"ע סצ"ה ס"ה ובס' ל"ד סכ"ה יע"ש שהוסיף מור"ם וכתב ז"ל דאין אדם נפסל על ידי קול דחשד בעלמא כגון מי שרגיל להתיחד עם העריות והקול יוצא כשר חוץ מעדות עריות ע"ך. וכתב שם הסמ"ע ס"ק ס"א משם המישרי"ם והרא"ש דאפילו בקלא דלא פסיק כשר לעדות ודלא כהרשב"א הביאו הרב"י עכל"ה ומצינו להרב כנה"ג אות י"ד שכתב ז"ל וכתוב בס' מ"ב סנ"א דכדאים הם הרא"ש ורבינו ירוחם לסמוך עליהם שהם רבני ובתראי מהרשב"א ז"ל ע"ך הרי לך דבחשוד אפילו בקלא דלא פסק שהדין הוא שהאשה יוצאה בו כמ"ש בטור אהע"ז יע"ש עכ"ז קי"ל דלא נפסל בו וא"ך איך יתכן להיות נפסל ע"פ האומדנא דלא שייך לומר בנדו"ד שע"פ האומדנא זו יתחייב לשלם ממון ולא יפסל לשבועה ולעדות דזה לא יתכן דממ"ן אם אין אתה מחזיקי שנשבע לשקר א"ך לא ישלם ע"פ האומדנא ואם. אתה מצריכו לשלם הרי לא הזקקת אותו לשלם אלא משום שהחזקת אותו נשבע לשקר אלא פשוט לכשנצרך אותו לשלם ודאי יש לנו להחזיקו דלשקר נשבע ויפסל לעדות ולשבועה ובאמת הדבר קשה לאומרו כמו שאמרן: ועוד יש ראיה שהרי מצינו שפסק הש"ע בס' ל"ד סי"ב ז"ל אם העידו על אדם שמוחזק בכשרות שהלוה ברבית לא נפסל שתולין לומר בדרך שאין בו איסור הלוה או שהיה טועה וסובר שאין איסור בדרך ההוא עכ"ל הרי לך דאפילו במקום שהעידים מעידים שראו האיסור של הרבית עכ"ז כל מאי דמצינן למתלי תלינן אפילו בדרך רחוקה לומר דלא עביד הכי תלינן מכ"ש במקום שבועה החמורה בודאי כל מאי דמצינן לקיים דבריו אפילו בדרך רחוקה נגד האומדנא הכי נאה ויאה ועיין בס' פת"ש סי' צ"ב סקי"א שכתב משם עבוד"ת הגרשונ"י על אדם שהוא מוחזק לרמאי ועד אחד מעיד עליו שפעם אחת נשבע לשקר ואח"ך בא זה הרמאי להתדיין עם ראובן שהיה נושה בו והרמאי כופר אם יש להפך השבועה או לא על זה כתב הרב הנז' נראה שאין להפסיד לרמאי שבועתו לא משום שעד"א מעיד שנשבע לשקר ולא משום שהוא מוחזק לרמאי אמנם נלע"ד אם יש לדיין אומדנות מוכחות שזה שמוחזק רמאי משקר ומכחיש ודאי יש בידו להפך השבועה על שכנגדו אפע"פ שהגאונים אחזו לנו השער כמ"ש הרא"ש וכו' עיין לעיל סט"ו סכ"ה מ"מ נראה דדוקא לענין לומר קי"ל בגוויה להפך השבועה או לאודועי שטרא אבל על ידי אומדנות מוכחות ודאי יש לנו רשות לדון גם בזה"ז וכן מצינו בתשובת הרא"ש ושאר אחרונים כללא דמילתא בנדו"ד אם יש אומדנא דמוכח שהרמאי משקר ומכחיש יש כח ביד הדיין להפך השבועה אבל אם אין כאן אומדנא רק משום עד"א מעיד שנשבע לשקר ומשום שהוא מוחזק לכ"ע אין כח ביד הדיין להפך ולהוציא ממון עכל"ה מפשט דברי הרב הנז' מוכח דדוקא התם הואיל והיו מתדיינים אהנו אומדנות המוכחות להפך הא אם כבר. עבר הרמאי ונשבע נפטר וזה מדוקדק מדכתב יכול הדיין להפך דפשוטו שהדיין במקום שיאמר הרמאי נשבע ונפטר יכול להפך הדין ולומר שכנגדו נשבע ונוטל הא אם נשבע כבר אין כאן דין הפוך אלא נפטר דאי לא תימא הכי אלא אפילו עבר ונשבע יחזור התובע לישבע ויטול לא הו"ל לישתוק מלהשמיענו חדוש כזה ולא הו"ל למימר שהדין הוא שיהפך אלא הול"ל הדין שישבע ויטול דאזי נשמע מזה דהואל ודינו הוא לישבע וליטול אזי ודאי אפילו עבר הנתבע ונשבע אין שבועתו כלום אלא ודאי דלא אהנו כל אותם אומדנות אלא להפך דוקא אבל במקום שנשבע ונפטר אין אומר ואין דברים וא"ך גם בנדו"ד הואל וכבר נשבע הגם דאיכא אומדנות און לגרוע שבועתו וכל מאי דמצינן למימר