קרני רא"ם פז

שכתב מר"ן ג"ך סע"י דאפילו אין השטר בידו שיקניהו לו במסירה יכול להקנות לו אא"ק ואגבן יזכה לו שט"ז בכל מקום שהוא אכן בתנאי שיאמר לו קנה לך האי שטרא איהו גופיה וכל שעבודא וכו' זהו תיקון השני תו לא מידי ואיך לכאורה נראה דכתיבה זאת שכותבים במכירת האליטרא לא מהנייא כלל הואל ואין בה כתיבת קנה לך האי שטרא וכו': אכן לקושטא דמלתא מכירה זאת אלימא וחזקה היא ואין מי יכול לבטל המכירה זאת דכשהלכה רופפת בידך הליך אחר המנהג ומצינו מנהג זה ג"ך ידוע לכל באי עולם דקנין האליטרא הוא בכתיבה זאת ואדרבא אם יהיה כתוב איזה דברים אחרים במכירת האליטרא יותר מזה הדברים שכתבנו שכותב בה המוכר אדרבא על זה נאמר כל המוסף גוריע ומפסיד הענין וא"ך הוא הואל ומנהג ידוע דמכירתה כך הוא חזר דינא לדינא דגמרא בפרק איזהו נשך דף ע"ד אמר רב פפא משמיה דרבא האי סטומת"א קנייה למאי הלכתא למ"ש פר"ע ובאתרא דנהיגי למקני קני וכו' ופסקוה כל הפוסקים והוסיף על זה רבינו הרא"ש והביאו הטו"ר ופסק מר"ן בס' ר"א ס"ב וז"ל כל דבר שנהגו התגרים לקנות כגון על ידי שנותן לו פרוטה למוכר או על ידי שתוקיע לו כפו או במקום שנוהגים הסוחרים למסור המפתיח וכן כל כיוצא בזה ע"ך הרי נתברר דאפילו בדבר שאינו קנין אם המנהג לקנות בו הוי קנין ודבר זה מפורש בכמה מקומות וממנו נלמד לנדו"ד הואל ומנהג כל באי עולם שקניית האליטרא כך הוא בודאי דכתיבה זאת אלים כחה למשויה קנין גמור: ושוב ג"כ ראיתי הדבר מפורש ג"כ להרב מ"ק ס' ס"ט סק"ה שכתב וז"ל כתב הממרמו"ת שנהגו בפולוניא שחותם מצד אחד וצד השעבוד מצד השני יש לו דין כת"י גמור בנאמנות בכל יפוים שבעולם והו"ל כל המוצאו יש לו רשות לתובעו ונקנה במסירה בלי כתיבה שכך נהגו ע"פ תקנת כל המדינית והארצות יעו"ש מכאן תלמוד לנדו"ד: ועדיפא מזה נראה דמצד הדין עצמו בהאליטרא די והותיר במה שכתוב לו המוכר זה האליטרא יפרע בה פלוני ותו לא מידי וטעם כעיקר הוא דהנה ידוע דכשכותב הסוחר האליטרא למי שנתן לו המעות הכי כותבים בה ליד פלוני נחבך תדפע על לוורדין די פלוני כו"ך וכו' וחותם שמו הסוחר שקבל המעות וא"ך בכתיבה זאת שכותב הסוחר הראשון לוורדין די פלוני הדר דינו ממש לדינא של הרב תרומ"ת הדש"ן שהביא הרב"י בס"ז מ"ח סל"א וז"ל כתב בתרומ"ת הדש"ן דשטר שכותב בו שהוא משעבד עצמו למלוה ולכל מי שיתבעינו בשטר ההוא יכול למוכרו לחבירו בחליפין או במסירה בלי כתיבה והביא ראיה לדבריו ואינם ברורים אצלו עכ"ל ופסקם מור"ם לדברי ת"ה הנז' בס' ס"ו ס"א יעו"ש וא"ך גם כאן הואל וכותב בו על לוורדין די פלוני הוי כאלו מחייב עצמו לכל מי שמוציא ליטרא זאת עליו והוי כאלו אומר לחבירו יש למי שמוציא האליטרא הזאת עלי סך כו"ך ותפרענו עלי נמצא דהאליטרא מי שמוכר אותה תחילה כאלו הוא מודה ומחייב עצמו למי שתהיה בידו ומוציאה ובזה במסירה לחוד סגי בלי כתיבת קני לך איהו וכל שעבודיה והגם דהרב"י כתב על דברי הת"ה שאין ראיותיו ברורים אצלו אין לנו לומר דדברים אלו נתכוון לחלוק עליו אלא הוי כמגמגם על ראיותיו אין לנו להניח ודאו של הרב תר"ה מחמת גמגומו של הרב"י ובפרט מור"ם פסקו ודאי דהכי נקטינן ומחויבים אנו לשתות בצמא את דבריו ע"ך נמצא כתוב אצלי ממה שכתבתי בזה והשאר נאבד לי וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא נר"ו סימן כ"ט להיות שלעבר. היו משותפים ה"ח כהר"ש ז"ל עם הר"ד נר"ו והפרידו חבילת השותפות ובעת פרידתם היה יהודי אחד מערי איירופא נושה בהם סך מאתיים דורוס ועדיין לא היה תובע מעותיו ועל זה נתרצו בניהם שכל אחד יניח אצלו מאה דורוס עד עת יום בוא דברו של הנושה לתבוע דמיו מידם וכן עשו ונשארה מאה ביד בהר"ש ומאה ביד הר"ד ועשו הודאה זל"ז על הדבר הזה שביום שיבוא הנושה כל אחד יוצא בולעו מפיו ואחר עבור זמן גדול על זה הענין איתרמי שהלוה כהר"ש הנ"ז להר"ד הנז' סך מה וכתב עליו שטר חוב לזמן ובתוך הזמן נלב"ע כהר"ש הנז' וביום הגיע הזמן של הפירעון תבע אפוטרופוס דיתמי כהר"ש הנז' להכ"ד הנז' לגדל פרע החוב ויען דוד ויאמר אני מוכן לשלם במיטבא אכן בתנאי שהמעות לא ינתנו ביד היתומים אלא ינתנו ביד האפוטרפוס והאפוטרופס יכתוב לי בעידים שלא יצאו מידו הקרן של המעות אלא יהיו מעוקלים בידו המעות עד יום בוא הנושה ולא יתן ליתומים כי אם רווחה דביני ביני של המעות יומ"ץ: תשובה לזה הוא הנה מצאנו לרבינו הטו"ר בחומ"ש בס' נ"ח שכתב וז"ל וכתב ריב"א אבל אם היה הנתבע חולה ואומר שיקבלו עדות בחיי הנתבע שלא בפניו כדי שיחזיקהו בנכסי הנתבע בחייו שאם ימות יצטרך להמתין עד שיגדילו היתומים כי לא ישמעו העדות בעודם קטנים אין שומעין לו לקבל עדות שלא בפניו לחוב ליתומים שלא כדין וכתב הראב"ד אפילו אומר התובע לדיינים הרי לפניכם אלא שאינכם רוצים לקבלם לכל הפחות קחו ממון הקטנים בידכם שלא יאכלוהו אין שומעין לו עכל"ה מבואר מכאן מדברי הטו"ר דבבא לעקל ממון היתומים אינו יכול אלא דנראה פשוט דאדרבא מכאן ראיה לנדו"ד שיכול לעקל דהנה מצאנו ראינו להסמ"ע בס' כ"ח סקנ"ב שהביא דברי הראב"ד ז"ל אלו וסיים עליהם וכתב וז"ל ובפרישא כתבתי הטעם בשם מהרש"ל דדוקא כשאדם ודאי חייב לחבירו ויש לחוש שיכלה ממונו קודם שיגיע זמן הפירעון אמרו דלוקחין הב"ד ממונו מידו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סמ"ג ולא בכה"ג דעדיין לא נתברר דחייבין לו עכ"ל מכאן אתה למד דטעמיה דהראב"ד זלה"ה הוא משום שאין התביעה מבוררת הוא שכתב אינו יכול לעכב ממון היתומים אבל בכגון נדו"ד שהתביעה מבוררת דהמעות הנז' הם מלוה ביד כהר"ש הנז' עד עת בוא המלוה ודוד ה' הוא ערב דהואל והיו שותפים והנושה הנז' יש בידו רשות לתבוע