קרני רא"ם עא

הביא גם הוא סייעתא לסברתו מדברי הרב הגדול מוהר"ר יעבי"ץ זלה"ה כבר השיב הרב הפוסק בטוטי"ד הרב יוא"ל ז"ל נראה דאותו פסק לאו בר סמכא הוא א"ך פשוט דדכוותיה דהרב יוא"ל זלה"ה נקטינן: ומה גם לפי מה שנראה הרב הפוסק נר"ו דהשוכר הזה ויכול הוא לגבות מן הלוה הדר בבית יכול המשכיר לכפותו ליפרע ממנו ולזיל הוא ולגבי מהלוה דאל"ך אנחנו לא נדע מאי אהני לן חיובו של השוכר מעקרה הואל ולא נעשה בו צד תועלת כלל אלא ודאי דנקוט מיהא דאהני לאופן זה במקום שהמשכיר נהנה והשוכר אינו חסר והגם שמדברי דייני פאס המובאים שם בס' משי"ש דף צ"ח לא נראה כן דהא כתבו בדבריהם וזל"ה תדע שכן הוא האמת והצדק אלו באו לדון לפנינו השוכר והלוה ותובע השוכר מהלוה לפרוע לו שכירות. אחר שהוא נתחייב למלוה האם יעלה על הדעת לומר להם שהדין עס השוכר. זה ודאי לא תיסק אדעתין וכו' מדברים אלו נראה דשוכר זה אינו אלא כאלה נובלת ואין בו תועלת לזה יש לומר דדייני פאס יע"ה בעלי אותו פסק לא דברו אלא בבא השוכר לתבוע ללוה בלא כפיית המשכיר אלא מצד עצמו רצה לעשות כן בזה הוא דאמרינן ליה הניח לו בינו ובין המלוה הואל ואין המלוה דוחק אותך אבל אם ירצה המלוה להכריח לשוכר איכא למימר דבזה יודו דהמשכיר יכול לכוף לשוכר והשוכר ללוה דאל"ך לא ידענו מה אהני לן חיובו ועל מי ש לנו להשען בהאי שריותא ובאמת כן יש לדקדק מדברי מוהר"ר ר"ב והרב יואל זלה"ה דבזה לא פליגי ולא נחלקו אלא במקום פסידא דשוכר זהו משנלע"ד והגם שהיה מקום כאן להאריך אם היו יהיה שטר שכירות בקוש"ח אם יש לחייבו מצד השבועה אפילו לדעת מוהר"ר ר"ב זלה"ה עכ"פ אין לנו להאריך במה שלא נדרשנו. כלל העולה דמחויב הוא השוכר לשלם מכיסו השכירות בכדי שווי המדור דוקא בלי שום פקפוק והצוי"ם וימ"ן: אחרי זמן מה שנחתם הפס"ד והיה מה שהיה יצא לאור הדפוס ספר משפט וצב"י להרה"ג מוהר"ר יעבי"ץ זלה"ה וזכינו לאורו ושם שם ראינו שאדרבא מנ"ר הוא מכת המחייבים את השוכר בלי שום פקפוק יע"ש עליו בס' פ"ה ועוין עליו בסימן אחר שם לא נשאר בזכרוני דשם פסק הרב הגדול אריה דבי עלאי כמוהריב"ע זלה"ה דאדרבא אסור לתבוע כלל להמלוה כי אם לשוכר דוקא וששנו בכ"ה וקי"ל: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן כ"ב לעי"ת מאזאגאן יע"ה על ענין אשה אחת שהאמינה לאחיה בשעת מותה שיהיה נאמן על אשר יש לה תחת ידו לומר כי הוא זה והדבר היה בקוש"ח יומ"ץ: תשובה השקפנו לטובה על הנאמנות שהאמינה האשה רחל לכה"ר שלמה אחיה נר"ו ולע"ד נראה דהנאמנות הנז' לית נגר דיפרקינה דהא עדיפא מזה פסק הש"ע בס' ע"א סכ"א וז"ל מלוה שהאמין ללוה שיהיה נאמן על השטר לומר פרוע מועיל נמי לגבי יורשים שאם מת המלוה ובאים יורשיו לגבות מן הלוה נאמן לומר שהוא פרוע אבל צריך לישבע שהוא פרוע אלא אם כתב לו שיהיה נאמן בלי שבועה וכו' הרי לך דאם האמינו מלוה ללוה אפילו לא כתב לו הנאמנות בפירוש על ב"ך אלא דהאמינו סתם לומר פרוע עכ"ז נאמן נגדו ונגד ב"ך אפילו נגד השטר שבידם עליו קו"ח לנדו"ד דאיכא תרתי למעליותא יותר שאין להאשה שום שטר על אחיה על מה שבידו נוסף על זה שכתבה לו שהוא נאמן עליה ועל ב"ך פשוט וברור דנאמן הוא אחיה על אשר יאמר כי הוא זה: ולא נצרכה אלא להעדפה בנדו"ד דאין עליו אפילו חר"ס וכמ"ש בשטר הנאמנות שהאמינה אותו שיהיה פטור אפילו מחר"ס. הן אמת דלכאורה היה נראה דמידי חר"ס לא נפיק מהא דפסק הש"ע בס' ע"א ס"ו וז"ל אין הנאמנות מועיל שלא להחרים סתם אפילו פירשו בפירוש וכו' וא"ך לכאורה היה נראה לחייבו בחר"ס מדברי הש"ע אלו והגם דחזה הוית דשטר זה נכתב בו שהאשה רחל האמינה אחיה בכת שבועה חמורה וכו' וראיתי להרב מוהריב"ו זלה"ה בח"ב סוף ס"ג כתב וז"ל והגם שהשט"ח הנז' הוא בש"ך ולש"ך בכת"י של הראשונים שכששט"ח הוא בש"ח אין להחרים וכו' וא"ך הרי העיד העד בנו האיש אדוני האר"ש שבפסקי הראשונים כתוב דהיכא שהנאמנות בש"ח אין להחרים ובכאן כבר אמרנו שהאמינה אותו בקוש"ח עכ"ז לכאורה אין לפוטרו מחר"ס על פי מ"ש הרב הנז' כי דברי מהריב"ו זלה"ה באו בקצר אמי"ץ ולא כתב אלא מה ששייך לענין דידיה אך תהלי"ת דברי הראשונים שכתב הרב שראה אותם בכת"י כבר עלו ובאו על משב"ח הדפוס ונראו בעליל בספר כר"ח ס"א סקס"ה ושם נמצא כתוב פסק אחר של רבותינו הראשונים ובסופו כתוב וזל"ה ה ואף דאיתא בס' ע"א ס"ו דאין הנאמנות מועיל שלא להחרים חר"ס אפילו פירשו בפירוש התם כשהנאמנות בקנין לבד אבל אם כתוב בקוש"ח וכו' אך אם יעכב מלפרוע עד שיקבל ח"ס נמצא אם ישביעוהו יעבור על שבועתו עכל"ה וחתומים על זה הרבנים הגדולים מוהר"ר יעבי"ץ ומוהרש"ל ומוהר"י גבאי ומוהרי"ט זיע"א וא"ך מדברי הרים הגבוהים האלה נראה דלא פטרו מחר"ס אלא כדי שלא יעבור על השבועה שקבל עליו וכמו שבא הדבר מפורש בדבריהם וז"ל שאם יעבור ולא יפרענו עד שיקבל חר"ס נמצא אם ישביעוהו יעבור על שבועתו ע"ך וא"ך לפי דבריהם אלו נראה דלא תהני שבועה אלא לגבי רחל עצמה במה שהאמינה אותו עליה בחייה אלו היתה עדיין קיימת ותבוא להחרים עליו הוה פסקינן ליה שאינה יכולה כדי שלא תעבור על שבועתה שקבלה עליה הנאמנות בקוש"ח אבל לגבי היורשים שהם לא נשבעו וגם אין עליהם שום איוב לקיים עליהם שבועת אביהם וכמו דקי"ל שדבר שנשבע עליו האב ומת אין חיוב על הבן לקיים שבועת אביו עיין ביור"ד הלכות נדרים ושבועות ועיין גם בחומ"ש בכמה מקומות וארמוז חד מנייהו עיין בסר"ט ס"ד בדברי מור"ם יעו"ש וא"ך גם