קרני רא"ם סט

לסברת הפוסקים הנז' ומה גם בנדו"ד דהוא שליח לדב"ע ששולח להזיק ממון חבירי ומצינו מחלוקת דפוסקים הרב שבו"ת יעק"ב שהביאו הרב פת"ש בס' שפ"ח סק"ז כתב דלדעת הרשב"א הובאו דבריו בס' מש"ה אות רי"ש הביא הרב מדבריו דבגוי לא אמרינן אין שליח לדב"ע אלא יש שליח וכן דעת הרב מש"ה זלה"ה דבגוים אמרינן יש שליח לדב"ע: אך נגד זה מצינו להרב גור אריה זלה"ה שכתב דמהרימ"ט כתב בפשיטות דגם בגוי אמרינן אין שליח לדב"ע וכתב דכן היא סברת הרב ארעא דרבנן וכתב דהרב פרש"ת דרכי"ם כתב דיש חלוק דבשפיכות דמים גלי קרא דיש שליח לד"ע לגוי אך לא בשאר עבירות יע"ש וג"ך מדברי הרב שבו"ת יעק"ב שהביא דברי הרב פת"ש בס' שפ"ח סק"ז מדבריו שם מוכרח דס"ל דגם בגוי אמרינן אין שליח לד"ע שהרי שם כתב בטעם הראשון דחייב המשלח הואל והגוי שנעשה שליח פטור מן הביוש ואזי הדר דינו דאם אין השליח בר חיוב המשלח חייב דון מינה הא אם הוה השליח בר חיובא אפילו הוא גוי המשלח פטור א"ך הרי הדבר במחלוקת שנוי אי אמרינן בגוי יש שליח לדב"ע או לא וא"ך אתאן לנדו"ד לכאורה נראה דפטור המשלח חדא משום דאין שליחות לגוי לפי סברות שכתבנו לעיל ואפילו אם קי"ל דיש שליחות לגוי הרי במקום שהגוי בר חיובא יש כאן סברת הפוסקים ה' דס"ל אין שליח לדב"ע ובנדו"ד לגבי הגוי עבירה היא בידו להזיק ממון דהא בני נח מוזהרים על הגזל ומי שמזיק ממון חבירו אין לך גוזל יותר מזה וא"ך לסברת מהרימ"ט והרב ארעא דרבנן והרב פרש"ד שבו"י הנז' להוי פטור המשלח כל זה נראה לכאורה אכן מדברי כנה"ג בס' קפ"ב דגה"ט סכ"א שם הביא תשובת הרשב"ץ וכתב דכן פסק במפ"ה ס' שפ"ח ושם מוכח מדבריו דדעת הרשב"ץ היא דהגוי מיגרע גרע מישראל רשע ורגיל למסור ומשם באירה דלדעת הרשב"ץ הרי הוא כגוי וכששלח עם הגוי חייב המשלח יעו"ש ועיין לו שם עוד שחזר וכתב בסעיף כ"ה דמן התשב"ץ ומדברי הטו"ר דבגוי אמרינן יש שליח לד"ע יע"ש וא"ך הואל והרב כנה"ג מפשט פשיטא ליה בפירוש התשב"ץ דכוונתו היא דבגוי יש שליח לד"ע ובישראל מומר הוא כגוי וכוונתו היא דאם שלח עם הגוי חייב המשלח א"ך אין לנו להניח פירוש כנה"ג בדברי התשב"ץ משום פקפוקו של הרב מש"ה שרצה לדחוק בדברי הרב התשב"ץ ובפרט הרב מש"ה בעצמו הרי שם הוקשה לו על הרב התשב"ץ עצמו היאך למד דין מוסר מדין גוי וזל"ה של הרב מש"ה אלא דאכתי איכא למידק בדברי התשב"ץ ז"ל דקא יליף למוסר מדין גוי והרי בגוי לאו משום דדברי השם איננו שומע אלא משום דאין שליחות לגוי כמדובר וכו' הרי לך דהרב מש"ה עצמו אזיל ומודה דהתשב"ץ משוה אותם גוי לישראל מומר א"ך הואל ודעת התשב"ץ זלה"ה מוכחת מינה ובה דישראל מומר וגוי שוים וכן פירשה כנה"ג כדאמרן בודאי הכי הוא פירושו של התשב"ץ והואל ומור"ם דקי"ל כוותיה פסק הכי אין לנו לזוז מדבריו. ובפרט דכן פסקו האחרונים שהביא הרב פת"ש עיין עליו בס' שפ"ח ס"ק ובס' קפ"ב סק"ג דבשולח על ידי גוי המשלח חייב והגם דהתם לפי טעם הראשון משום דהגוי לא הוי בר חיובא ע"ש הרי הוסיפו עוד לחייב מטעם אחר אפילו אם הוה הגוי בר חיובא משים דהגוי מוחזק בכך יעו"ש וא"ך בנדו"ד אין מוחזק ואין זריז יותר מעכו"ם בשומעו שיש לו רשות לאבד ממון ישראל הרי קיים ליהו הרי זה הזריז נשכר ופשוט דחייב ומה גם לפי מה שכתב הרב הפוסק נר"ו שהביא הפועלים גוים ע"פ מאמר השר לנתוץ ולהרוס את הבית דהפועלים היו מוכרחים לעשות ע"פ השר וכו' מצד זה לחוד יהיה חייב דכן הובא בדרשות מהרי"ד זלה"ה סברת הפוס' דהדין כך הוא דבמקום שהשליח הוא בע"ך לעשות השליחות המשלח חייב וילפי לה ממה שנתחי' שאול על הריגת נוב הגם שלא הרגם בידו אלא על ידי שלוחיו עכ"ז הואל והשלוחים מוכרחים לקיים מצות שולחם חייב. נקטינן מזה דהפועלים ששברו הכלים כאלו המשלח בידו שברם וחייב עליהם כמ"ש בס' שפ"ד יעו"ש: ועל מה שנגנב מן הבית ראיתי להרב הפוסק דפסק דגרמא בנזקין הוי כהרי"ע ז"ל ופטור הנה לכאורא היה נראה לחייב הואל וכהרי"ע נתן רשות למשחית לנתוץ ולהרוס והופקר הבית בפני הנכנסין ויוצאין וכל הבא ליטול יבוא ויטול א"ך הדר דיניה כמ"ש הש"ע בס' שצ"ו ס"ד דפסק שם הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה חייב והוסיף מור"ם וכתב ז"ל י"א דאינו חייב אלא אם הכישה וי"א דאפילו על הבהמה עצמה אם נאבדה חייב ע"ך הנה מפשט הש"ע לא ידענו מהו הדין בבהמה עצמה אם הוזקה או נאבדה אי דינין לה כדין הזיקה אחרים דחייב או לא אך מדברי מור"ם שסיים וכתב וי"א דאפילו על הבהמה עצמה אינו חייב אם נאבדה ע"ך מלשון זה מוכח דלדעות הראשונות שהם דעת השני ודעת י"א קמא דכתב מור"ם מודה שחייב על הבהמה אם נאבדה וא"ך מן הראוי גם כאן הואל ופרץ הבית ובאו שודדים ולקחו מה שבבית חייב וכך נראה ג"ך דעת הרה"ג רב המלאך זלה"ה בספרו משי"ש ח"א ס' ז"ך שפסק במי שחתר וגנב ואח"ך באו אחרים וגנבו דחייב החותר גם על מה שגנבו אחרים יע"ש דדייק לה מפסק זה של הש"ע יעו"ש: אך באמת כד דייקינן לא כן הוא דהא פסק הש"ע כאן הוא דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות נזקי ממון הל"ב שכתב כמ"ש הש"ע כאן ושם בס' מגד"ל עו"ז נתבאר מה שהקשו חכמי לוניל להרמב"ם היאך פסק דפורץ ויצאה והזיקה חייב מאי שנא מהא דתנן פרצוה לסטים פטור ופסקה ג"ך הרמב"ם להלכה והוא פסק הש"ע ג"ך בס' שצ"ו ס"ג ועל זה השיב להם הרמב"ם ואמר להם זה פרוקה הפרש גדול יש בין לסטים שפרצו ובין חבירו שפרץ לפני בהמתו שהלסטים כוונתם לגנוב הבהמה לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות הבעלים לא נתחייבו ולא נעשית ברשותם ובעת שיוציאוה נעשית ברשותם ונתחייבו בנזקה אבל אם הניחוה שם הרי לא עשו שום הזיק שנתכוונו לעשות שהוא הגנבה ולפיכך פטורין אבל הפורץ גדר חבירו אין כוונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקה ולפיכך הוא חייב באותו נזק כדין כל מזיק וזה הפרש בין לסטים ובין פורץ בפני בהמת חבירו עכל"ה א"ך מדברי הרמב"ם אלו מוכח דלא